כדעת רבי, ואם כן, מכלל דרבנן אסרי [מכאן שחכמים אוסרים] אף בזמן הזה, ומדוע לא נאסור אף בתספורת! ומשיבים: מאי טעמא [ומה טעם] האיסור, משום התקווה: מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [ואנו צריכים] כהן הראוי לעבודה — וליכא [ואין], שכולם יהיו פסולים משום שתויי יין, ויעבור זמן רב עד שיפוג יינם, ואילו הכא [כאן] אפשר שמכשיר את עצמו בקלות דמספר ועייל [שיסתפר ויכנס] מיד לעבודה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שתוי יין נמי [גם כן] אפשר דגני פורתא ועייל [שיישן מעט ויכנס] וכד ברי רמי בר אבא, שאמר רמי בר אבא: דרך מיל, שאדם הולך אחר שתייתו ושינה כל שהוא — מפיגין את השפעת היין! ודוחים: לאו מי איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] על הלכה זו שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שדרך ושינה כל שהיא מפיגים את השפעת היין, אלא כששתה שיעור רביעית או פחות, אבל אם שתה יותר מרביעית — כל שכן שדרך שהולך אחר כך מטרידתו ושינה משכרתו יותר. ולכן אסרו לכהנים לשתות יין שמא לא יימצאו כהנים הראויים לעבודה.

רב אשי אמר טעם אחר לחלק בין הדינים: שתויי יין שאם נכנסו ועשו עבודה דמחלי [שמחללים] הם בכך עבודה, את עבודת הקודש — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] שלא ישתו, ואולם פרועי ראש דלא מחלי [שאינם מחללים] בכך את העבודה — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: ואלו מן העבירות שהן גוררות עונש במיתה בידי שמים: כהנים הנכנסים לעבודה כשהם שתויי יין, ופרועי ראש. ותחילה מבררים: בשלמא [נניח] שתויי יין — בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו" (ויקרא י, ט), אלא פרועי ראש מנלן [מניין לנו] שחייבים מיתה?

ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו" (יחזקאל מד, כ), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית" (יחזקאל מד, כא), ואיתקוש [והוקשו, והשוו] לפיכך פרועי ראש לשתויי יין; מה שתויי יין עונשם במיתה — אף פרועי ראש עונשם במיתה.

ומקשים: ומינה [וממנה] מן ההשוואה הזו אנחנו יכולים להמשיך ולומר: אי [אם] כך, אמור אף: מה שתויי יין דמחלי [שמחללים] את העבודה אם עשו אותה בהיותם שתויים — אף פרועי ראש יהיו כמו כן אף הם דמחלי [שמחללים] את העבודה! ודוחים: לא, כי איתקוש [כאשר הוקשו, הושוו] הדברים — למיתה הוא דאתקוש [שהוקשו, הושוו], אבל לאחולי [לחלל] את העבודה — לא אתקוש [הוקשו, הושוו], ודבר שלא נתפרש לא למדנו.

באותו ענין אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: הא [דבר זה], איסור עבודה לכהנים כשהם פרועי ראש הנלמד מדברי הנביא יחזקאל, מקמי דאתא [מלפני שבא] יחזקאל, מאן אמרה [מי אמרו]? שהרי איסור זה של פרועי ראש לא נזכר בתורה, וכיצד מתחדש דבר על ידי נביא, שאינו רשאי לחדש הלכה! אמר ליה [לו]: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], לפי אותה סברה, הא [זו] שאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה לא למדנו, ומדברי קבלה (דברי נביאים) למדנו, שנאמר: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני" (יחזקאל מד, ט), הא מקמי דאתא [דבר זה לפני שבא] יחזקאל, מאן אמרה [מי אמרו]?

אלא על כרחך אתה חייב לומר שגמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] ככל תורה שבעל־פה, ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה על הכתוב] ונכתבה על ידו, ולא הוא חידש את ההלכה. הכא נמי [כאן גם כן] לענין פרועי ראש, גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה] ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה על הכתוב], כי גמירי [וכאשר למדו] הלכה זו מתחילה היה זה לענין עונש מיתה בידי שמים לעובר, אבל לאחולי [לענין חילול] העבודה — לא גמירי [למדו].

א שנינו במשנה שכל יום שכתוב עליו במגילת תענית "דלא למיספד" [שאין לספוד בו] — ביום שלפניו אסור להתענות, וביום שלאחריו — מותר. תנו רבנן [שנו חכמים] במגילת תענית: אלין יומיא [אלה הם הימים] שקבעו שלא להתענאה בהון [להתענות בהם], ומקצתהון [ומקצתם] אפילו שלא למיספד בהון [לספוד בהם]: מריש ירחא דניסן [מראש חודש ניסן] עד תמניא ביה [היום השמיני בו] איתוקם תמידא [הוקם התמיד], ולפיכך נקבע בענין הימים הללו שלא למיספד בהון [לספוד בהם]. מתמניא ביה [מה יום השמיני בו] עד סוף מועדא [המועד חג הפסח] איתותב חגא דשבועיא [הוחזר חג השבועות] ולכך נקבע שלא למיספד בהון [לספוד בהם].

ומעתה אנחנו מבררים את הדברים הללו בהשוואה למשנתנו, אמר מר [החכם]: מריש ירחא דניסן [מראש חודש ניסן] עד תמניא ביה [היום השמיני בו] איתוקם תמידא דלא למיספד [הועמד התמיד שאין לספוד] אבל למה לי שיאמר מריש ירחא [מראש חודש]? לימא מתרי [שיאמר רק משנים] בניסן, שהרי ראש חודש גופיה [עצמו] יום טוב הוא ואסור לספוד בו! ולשם מה הזכירו גם אותו? אמר רב: לא נצרכה הלכה זו שבמגילת תענית לגבי ראש חודש עצמו, אלא לאסור בהספד אף את היום שלפניו, שהרי אמרנו שבימים הכתובים במגילת תענית, גם ביום שלפניהם אסור להתענות.

ושואלים: ואיסור ההספד ביום שלפניו נמי, תיפוק ליה [גם כן, תצא לו] הלכה זו מטעם אחר דהוה ליה [שהרי הוא] יום שלפני ראש חדש, וכיון שבראש חודש אסור להתענות, גם ביום שלפניו אסור! ומשיבים: אין הדבר כן — ראש חדש דאורייתא [מן התורה] הוא ודאורייתא לא בעי [ודבר שמן התורה אינו צריך] חיזוק, ולכן מותר להתענות ביום שלפניו.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הימים האלה הכתובין במגילת תענית — לפניהם ולאחריהם אסורין בתענית, ואילו בשבתות ובימים טובים, הן עצמם — אסורין בתענית, אבל לפניהן ולאחריהן — מותרין. ומה הפרש בין זה לזה? הללו שבתות וימים טובים דברי תורה הם ודברי תורה אין צריכין חיזוק לעשות להם משמרת לפניהם ואחריהם, ואילו הללו שאר הימים הכתובים במסכת תענית — מדברי סופרים הם, ודברי סופרים צריכין חיזוק.

אמר מר [החכם]: מתמניא ביה [מהיום השמיני בו] עד סוף מועדא [המועד, פסח] איתותב חגא דשבועיא [הוחזר חג השבועות] ונקבע שלא למיספד [לספוד] בהם, ושואלים: למה לי לומר "עד סוף המועד"? לימא [שיאמר] "עד המועד", שהרי המועד גופיה [עצמו] יום טוב הוא, ואסור לפיכך בהספד! אמר רב פפא גם כאן יש לפרש כדאמר [כפי שאמר] רב: לא נצרכא הלכה זו לגופה,