מותרין ימים אלה בהספד ותענית. ונברר: אימת [אימתי], באלו ימים מדובר? אילימא [אם תאמר] שמדובר בבני כרכים הקוראים את המגילה בחמיסר [בחמישה עשר] באדר וקא קרי לה בארביסר [והם קוראים אותה בארבעה עשר] והותרו להם הספד ותענית ביום זה, אולם ומי שרי [והאם מותר] כלל להתענות בימים אלה?

והכתיב [והרי נאמר] במגילת תענית: יום ארבעה עשר בו באדר ויום חמשה עשר בו, יומי פוריא אינון דלא למיספד בהון [ימי הפורים הם שאסור לספוד בהם]. ואמר רבא: לא נצרכא [נצרך] הדבר להיאמר במגילת תענית, שהרי הוא כבר נאמר במגילת אסתר שבמקרא, אלא בחזרה זו על הדברים בא לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה, שאפילו מי שהפורים שלו ביום חמישה עשר — אסור לו לספוד בארבעה עשר, ולהיפך.

ואלא, יש לפרש את המשנה שמדובר בה באלה שהם בני ארביסר [הקוראים בארבעה עשר] והקדימו וקא קרי ליה בתליסר [וקוראים אותה, את המגילה בשלושה עשר], אך הלא אין צורך בטעם זה לאיסור תענית, שהרי שלושה עשר באדר יום ניקנור הוא שהוא יום שמחה מחמת עצמו! ואלא תפרש שמדובר בבני עיירות הקוראים בארביסר [בארבעה עשר] והקדימו וקא קרי ליה בתריסר [וקוראים אותה, את המגילה בשנים עשר], אולם הלא גם יום זה הוא חג לעצמו, שכן יום טוריינוס הוא!

אלא לאו [האם לא] דקא קרו ליה בחדיסר [שקראו אותה באחד עשר] וקתני [ושנה] במשנה על יום זה שהוא מותר בהספד ובתענית, אף שהוא יום שלפני יום טוריינוס, ונמצא שסתם משנה אינה כשיטת ר' יוסי, והרי זו סתירה בדברי ר' יוחנן!

ומשיבים: לא, הכוונה היא במשנה בבני ארבעה עשר, וקא קרו ליה בתריסר [והם קוראים אותה, את המגילה בשנים עשר] ודקאמרת [ומה שאמרת] שהלא יום טריינוס הוא — יום טריינוס גופיה [עצמו] בטולי בטלוהו [ביטלו אותו] מלהיות יום חג, הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו. כי הא [כמו זה] שמסופר: רב נחמן גזר תעניתא [תענית] בתריסר [בשנים עשר באדר]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים]: הלא יום טוריינוס הוא! אמר להו [להם]: יום טוריינוס גופיה [עצמו] בטולי בטלוהו [ביטלו אותו] הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיה אחיו.

ומקשים: ותיפוק ליה דהוה ליה [וייצא לו איסור תענית ביום זה שהרי הוא] יום שלפני יום ניקנור! אמר רב אשי: השתא איהו גופיה בטלוהו [עכשיו, הרי, אותו עצמו ביטלו] משום האבל, וכי משום יום ניקנור שהוא יום שאחריו ניקום ונגזר [נעמוד ונגזור] בו איסור תענית?

א אגב כך מבררים: מאי [מהו עניינו] של ניקנור ומאי [ומהו עניינו] של טוריינוס? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ניקנור אחד מאפרכי (משרי הצבא) היוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים, ואומר: אימתי תפול בידי עיר זו וארמסנה. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, הרגו אותו במלחמה, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו: פה שהיה מדבר בגאוה, וידיים שהיו מניפות בבוז על ירושלים — תעשה בהם נקמה, ויום זה שלושה עשר באדר היה.

מאי [מהו עניינו] של טוריינוס? אמרו: כשבקש טוריינוס להרוג את המנהיגים החשובים לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם — יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר! אמרו לו לוליינוס ופפוס: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו בעצמם, וראויין היו ליעשות להם נס. ועוד: ונבוכדנצר מלך הגון היה, שהיה מלך גדול שעלה לשלטון בזכות וראוי לעשות נס על ידו, שיזכה לגרום שייראה נס.

ואותו רשע, כלומר, אתה, הדיוט הוא ולא מלך אמיתי ואינו ראוי ליעשות נס על ידו. וגם אנו איננו צדיקים, ואנו נתחייבנו כליה למקום (הקדוש ברוך הוא) בגלל עוונותינו כלפיו, ואם אין אתה הורגנו — הרבה הורגים אחרים יש לו למקום, ואם לא יהרגו אותנו בני אדם — והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו. אלא, לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אף שהיה יכול להורגנו בדרך אחרת, אלא מפני שעתיד ליפרע דמינו מידך.

אף על פי כן לא חשש לדבריהם ואף הרגן מיד. אמרו: לא זזו משם ממקום ההריגה עד שבאו דיופלי (זוג שליחים) מרומי שקיבלו ייפוי כוח להסירו משלטונו ולעונשו, ופצעו את מוחו בגיזרין של עץ והרגוהו. וכיון שאירע הדבר כך, וראו הכל כיצד הקדוש ברוך הוא נפרע משונאי ישראל, קבעוהו כיום חג.

ב שנינו במשנה: אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי, כדי שלא לגרום בכך להפקעת השערים, ועוד אין גוזרין תענית בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, ואם התחילו כבר בתעניות אין מפסיקים. ושואלים: וכמה הויא [היא] התחלה לענין זה? רב אחא אמר: שלש תעניות קודם לכן. ר' אסי אמר: אחת.

אמר רב יהודה אמר רב: כל הלכה זו שתענית שאירעה בימים טובים אף אם התחיל אין משלים להתענות עד הערב, היא דברי ר' מאיר שאמר זאת משום (משמו) של רבן (שמעון בן) גמליאל. אבל חכמים אומרים: אם היתה תענית ביום כזה — מתענה ומשלים להתענות עד הערב. דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב הונא: הלכה למעשה היא שמתענה ומשלים.

א משנה סדר תעניות אלו שנתפרש בפרק ראשון, על התעניות בדרגות שונות והפסקות הזמן ביניהן הוא האמור ברביעה ראשונה שלא ירדו בה גשמים. אבל צמחים ששנו שהשתנה מראיהם מפני מחלה — מתריעין עליהן מיד ואין ממתינים כלל. וכן כשפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום — מתריעין עליהן מיד, מפני שהיא מכת בצורת.

ירדו גשמים די לצמחין אבל לא ירדו מספיק בשביל האילן, או ירדו גשמים הראויים לאילן ולא לצמחין אחרים, ירדו גשמים הראויים לזה ולזה אבל לא כדי למלאות בורות, לשיחין (בורות מאורכים) ולמערות (בורות מכוסים בתיקרה) לאגור בהם מים לצורך הקיץ — מתריעין עליהן מיד. וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים אף על פי שמסביב לה ירדו, וכמו דכתיב [שנאמר]: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ד, ז), שמשמע שדבר כזה סימן קללה הוא —