ביום אחד או בארבעה ימים — אין זה דבר.

ובביאור לתמיהה מדוע מותם של רבים ביום אחד אינו סימן לדבר, מסופר, שהעיירה דרוקרת עיר המוציאה חמש מאות רגלי הוה [היתה] ויצאו ממנה שלשה מתים ביום אחד, גזר רב נחמן בר רב חסדא תעניתא [תענית] משום דבר. אמר רב נחמן בר יצחק: כמאן [כמי] סבור אתה — כדעת ר' מאיר במחלוקת לגבי שור המועד (שאם נגח השור שלושה ימים בזה אחר זה — הוא נעשה מועד), שאמר שם ר' מאיר, שאם נגח שלוש פעמים ביום אחד — כל שכן שהוא מועד, וטעמו:

ריחק נגיחותיו יום אחר יום — חייב כמועד, אם קירב נגיחותיו והיו כולן באותו יום לא כל שכן?! אולם איך נוהג אתה — כדעת יחיד, וכשם ששיטה זו נדחתה במקומה, כך צריך שלא לקבלה לענין המגפה.

כיון ששמע זאת אמר ליה [לו] רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק: ליקום מר ליתי לגבן [יעמוד אדוני ויבוא אלינו], שיהא ראש במקומנו, שהרי אנו רואים שאנו זקוקים לתורתו. אמר ליה [לו]: תנינא [שנינו] כבר בברייתא, ר' יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו, אלא האדם מכבד את מקומו. וראייה לדבר: שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהשכינה היתה שרויה עליו, אמרה תורה: "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד, ג), נסתלקה שכינה ממנו — אמרה תורה: "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט, יג), משמע שאין הקדושה תלויה במקום אלא בהשראת השכינה בו,

וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי ועומד אמרה תורה: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" (במדבר ה, ב), הוגללו הפרוכת בזמן שנסע המחנה — הותרו הזבין והמצורעים ליכנס שם, למקום שעמד בו קודם המשכן, משמע: לא המקום מקודש אלא השכינה שבו. ואם כן, אין לו מה ללכת למקום אחר כדי לנחול שם כבוד!

אמר ליה [לו]: אי הכי ניקום אנא לגבי מר [אם כך אבוא אני אל אדוני] ללמוד תורה ממנו. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: אם כן מוטב יבא מנה בן פרס (חצי מנה), כלומר, אף שאני תלמיד חכם וכמנה שלם אני, מכל מקום מאחר ואני בנו של אדם פשוט שהוא נחשב כפרס, על כן ראוי שאבוא אצל מנה בן מנה כמוך, שאתה אדם גדול בנו של אדם גדול, רב חסדא, ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס.

א ועוד לענין מיתת דבר, מסופר: בסורא הוות דברתא [היה דבר], ואולם בשיבבותיה [בשכנותו] של רב לא הוות דברתא [היה דבר]. סברו אנשים מיניה [משום כך], כי משום זכותיה [זכותו] של רב דנפיש [שהיא מרובה] לא היה שום דבר בסביבתו. איתחזי להו בחילמא [נראה להם בחלום] בענין זה: רב דנפישא זכותיה טובא [שמרובה זכותו יותר] הא מילתא זוטרא ליה [דבר זה קטן] הוא לגבי זכותו של רב. אלא לא היה שם דבר בגלל זכות אחרת, משום ההוא גברא [אדם אחד] דשייל מרא וזבילא שהיה נוהג גמילות חסד, [שהיה משאיל מעדר ואת] לקבורה.

וכיוצא בזה מסופר: בדרוקרת הוות דליקתא [היתה שריפה], ובשיבבותיה [ובשכנותו] של רב הונא לא הוות דליקתא [היתה שריפה]. סבור מינה בזכותא [סברו מכאן כי דבר זה הוא בזכותו] של רב הונא דנפיש [שהיא מרובה]. איתחזי להו בחילמא [נראה להם בחלום]: האי זוטרא ליה [זו קטנה היא לו] לרב הונא, אלא משום ההיא איתתא דמחממת תנורא ומשיילי לשיבבותיה [אשה אחת שמחממת את התנור ומשאילה לשכנותיה] להשתמש בו.

ב אמרו ליה [לו] לרב יהודה: אתו קמצי [באו ארבה] למדינה. גזר על כך תעניתא [תענית]. אמרו ליה [לו]: לא קא מפסדן [אין הם מפסידים מזיקים], שאינם אוכלים הרבה. אמר להו [להם]: זוודא אייתו בהדייהו [וכי צידה הביאו אתם], שיש להם ממה להתפרנס? הלא בהכרח, גם אם אינם מזיקים עכשיו, יתחילו לאכול לאחר זמן!

אמרו ליה [לו] לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי [יש דבר בחזירים]. גזר על כך תעניתא [תענית]. ושאלו: נימא קסבר [האם לומר שסבר] רב יהודה כי מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין ויש לחשוש שתעבור המחלה גם לאחרים? ומשיבים: לא, במקרים אחרים לא היה חושש, אלא שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי [שונים הם החזירים שמעיהם דומים למעי בני אדם] ויש לחשוש שמחלה מדבקת שבחזירים תדבק גם בבני אדם.

אמרו ליה [לו] לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי [יש דבר במחוז בית חוזאי], שהוא רחוק מאוד מבבל. גזר תעניתא [תענית]. אמרו ליה [לו]: והא מרחק [והרי מרוחק] המקום מכאן! אמר: ליכא מעברא הכא דפסיק ליה [אין כאן מיצר שיפסיק] את המחלה, ויש לחשוש שכעבור זמן תגיע המגיפה גם לכאן.

אמרו ליה [לו] לרב נחמן: איכא מותנא בארעא דישראל [יש דבר בארץ ישראל], גזר תעניתא [תענית] ואמר: אם גבירה לוקה, כלומר, אם ארץ ישראל שהיא כגבירה לכל ישראל לוקה, שפחה (הגולה) לא כל שכן שלוקה! על כן צריך להתענות.

ושואלים: טעמא [הטעם, דווקא] משום שארץ ישראל לגבי שאר הגולה היא כגבירה ושפחה, הא [הרי] בשני מקומות בגולה שהם כשפחה ושפחה — לא יתענו. והא [והרי] אמרו ליה [לו] לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי [יש דבר בבית חוזאי], וגזר תעניתא [תענית] במקומו, אף על פי שאין כל מעלה לבית חוזאי על מקומו כמשל הגבירה והשפחה! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] כיון דאיכא שיירתא דלווי ואתיא בהדיה [שיש שיירות תכופות הבאות מבית חוזאי לבבל, המחלה נלווית ובאה איתה עם השיירה].

ג אגב הסיפור על זכותם של אנשים פשוטים, מסופר: לאבא אומנא [האומן], מקיז הדם, הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא [היה בא לו שלום מישיבה של מעלה כל יום] ולאביי כל מעלי יומא דשבתא [ערב שבת], לרבא כל מעלי יומא דכיפורי [ערב יום הכיפורים]. הוה קא חלשא דעתיה [נחלשה דעתו, נעלב] אביי משום זכייתו של אבא אומנא, שאבא אומנא זוכה לכבוד כזה משמים, שהוא אינו זוכה לו. אמרו ליה [לו]: לא מצית למיעבד כעובדיה [אין אתה יכול לעשות כמעשיו] ולכן אף אינך זוכה לכבוד לו הוא זוכה.

ושואלים: ומאי הוו עובדיה [ומה היו מעשיו] הגדולים של אבא אומנא — דכי הוה עביד מילתא [שכאשר היה עושה דבר, הקזה] הוה מחית גברי [היה מכניס גברים] לחוד ונשי [ונשים] לחוד משום צניעות, ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא [והיה לו לבוש שהיה בו חתך כמקום הכנסת קרן הקזה]. כי הוות אתיא ליה איתתא, הוה [כאשר היתה באה אליו אשה, היה] מלביש לה בגד זה כי היכי דלא ניסתכל [כדי שלא יסתכל] בה, ואית ליה דוכתא דצניעא דשדי ביה פשיטי דשקיל [ויש לו במקום עבודתו מקום צנוע שאין אנשים רואים שבו משליכים, מניחים את הכסף שהוא נוטל] בשכר עבודתו, דאית ליה [מי שיש לו] כסף לשלם — שדי ביה [זורק בו], ומי דלית ליה [שאין לו] לא מיכסיף [אינו מתבייש], שאין רואים אם שילם עבור הטיפול או לא.

כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן [כאשר היה מזדמן לו תלמיד חכם] להקיז לו, אגרא מיניה [שכר ממנו] לא שקיל [היה נוטל] כלל, ובתר דקאי [ולאחר שהיה קם] מההקזה, יהיב ליה פשיטי [היה נותן לו מטבעות] ואמר ליה [והיה אומר לו]: זיל בריא נפשך [לך הברא את עצמך] בכסף זה, שהרי צריך לאכול מאכלים מבריאים אחר ההקזה. יומא חד שדר [יום אחד שלח] אביי זוגא דרבנן למיבדקיה [זוג חכמים לבדוק אותו] עד כמה מגיעה צדקותו. אותבינהו ואכלינהו ואשקינהו ומך להו ביסתרקי בלילא [הושיבם אבא אומנא והאכילם והישקם ושטח להם שטיחים בלילה לישון עליהם].