"וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך" (דברי הימים ב' לה, כא), שמלך מצרים אמר במפורש שאיננו מתכוון כלל להלחם עם יאשיהו.

מאי [מה פירוש]: "אלהים אשר עמי"? אמר רב יהודה אמר רב: זו עבודה זרה. רצה לומר שפרעה אמר שהוא מוליך עמו פסלי עבודה זרה, והם מסייעים לו. אמר יאשיהו: הואיל וקא בטח [והוא בוטח] בעבודה זרה — יכילנא ליה [יכול אני לו] לנצחו.

ונאמר באותו ענין עוד: "וירו הירים למלך יאשיהו ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד" (דברי הימים ב' לה, כג), מאי [מה פירוש] "כי החליתי מאד"? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שעשו כל גופו ככברה מרוב החיצים שירו בו.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מפני מה נענש יאשיהו — מפני שהיה לו לימלך (להתייעץ) בירמיהו הנביא אם לצאת למלחמה ולא נמלך. מאי [מה] דרש יאשיהו כשהלך למלחמה — שנאמר: "וחרב לא תעבר בארצכם" (ויקרא כו, ו),

מאי [מה פירוש] "חרב" שנאמרה בכתוב? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לחרב שאינה של שלום, והכתיב [והרי נאמר] כבר שם: "ונתתי שלום בארץ" (ויקרא כו, ו)! אלא ודאי הכוונה שאפילו חרב של שלום לא תעבור, ורצה למנוע דבר זה. ואולם הוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה, כלומר, שאין דורו זכאי לברכות הללו, ולכן לא יהא לו סיוע משמים להצליח.

בענין זה מסופר: כי הוה ניחא נפשיה חזא [כאשר עמד למות ראה] ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן [את שפתיו שהן מרחשות], שהוא אומר משהו בשקט, אמר: שמא חס וחלילה מילתא דלא מהגנא [דבר שאינו מהוגן], תלונה על דין שמים אמר אגב צעריה [צערו]. גחין ושמעיה דקא [התכופף ושמע אותו שהוא] מצדיק עליה דינא אנפשיה [את הדין על עצמו], שאמר יאשיהו: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" (איכה א, יח). פתח עליה [עליו] ירמיהו ההיא שעתא [באותה שעה] בהספד: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" (איכה ד, כ).

א שנינו במשנה: מעשה וירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שידפון. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: האם הכוונה היא כמלא תנור תבואה בשיעור שימלא תנור שלם, או דלמא [שמא] כמלא תנור פת שמדביקים רק בדפנות התנור, ונמצא השיעור קטן בהרבה.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כמלא פי תנור, משמע לא כשיעור הממלא את התנור, אלא כלחם שעל פיו. ועדיין תיבעי להו [נשאלת להם]: האם מדובר ככיסויא דתנורא [ככיסויו של תנור], או דלמא [שמא] כי דרא דריפתא דהדר ליה לפומא דתנורא [כמו שורת הלחם הסובבת את פי התנור]? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב שנינו במשנה: ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות. אמר עולא משום ר' שמעון בן יהוצדק: מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות והקיאום כלומר פלטו אותם מתוכם אחר העיכול דרך בית הרעי שלהם. ובא מעשה לפני חכמים מה דין הגוויות לענין טומאה, וטיהרו את הבשר שהבשר כבר נתעכל בגוף הזאבים, וטמאו את העצמות, כיון שאינן מתעכלות, ונראה שמדובר באותו מעשה.

ג שנינו במשנה, על אלו מתריעין בשבת: על עיר שהקיפוה גוים או נהר וכן על ספינה המיטרפת בים. תנו רבנן [שנו חכמים]: עיר שהקיפוה גוים, או נהר גואה ועומד לשטפם, ואחד ספינה המיטרפת (עומדת לטבוע) בים, ואחד יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטין (שודדים) ומפני רוח רעה הגורמת לו טירוף העשוי להביאו בסופו של דבר לכך שיוזק או ימות, על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית כדי לבטל את רוע הגזירה.

ר' יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא מחמת חולשה לא יוכל לעבוד ויצטרך לבריות שיפרנסוהו ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא [מה טעם] דבריו של ר' יוסי — דכתיב [שנאמר]: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז) והוא דורשו: נשמה שנתתי בך החייה, שחייב אדם לדאוג לחיי נשמתו בגוף.

ד שנינו במשנה, שמעון התימני (מהעיר תמנה) אומר: אף על הדבר מתריעים בשבת ולא הודו לו חכמים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: האם הכוונה היא שלא הודו לו חכמים שמתריעים על כך בשבת, אבל בחול הודו לו, או דלמא [שמא] לא הודו לו כלל שעל צרה זו מתריעים?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: מתריעין על הדבר בשבת, ואין צריך לומר בחול. ר' חנן בן פיטום תלמידו של ר' עקיבא משום (בשם) ר' עקיבא אומר: אין מתריעין על הדבר כל עיקר. ודעה אחרונה זו היא דעת חכמים במשנתנו.

ה שנינו במשנה: על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעים, חוץ מרוב גשמים. תנו רבנן [שנו חכמים]: על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר ר' יוחנן: לפי שאין מתפללים על רוב הטובה, שכיון שגשמים ככלל טובה הם לעולם, אין ראוי להתריע על שבאה טובה מרובה מדי.

ואמר ר' יוחנן: מניין שאין מתפללין על רוב הטובה — שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). ומסבירים: מאי [מה פירוש] "עד בלי די" — אמר רמי בר רב יוד: עד שיבלו שפתותיכם מלומר "די", ומשמע שעל דבר של ברכה אין מתפללים שיפסק אף שהוא מרובה כל כך עד שהאנשים כבר אומרים "די".

אמר רמי בר רב יוד: ובגולה (בבבל שהיא מקום נמוך), מתריעין עליה על ריבוי גשמים, שכיון ששם עלול הדבר להביא לידי סכנה, ראוי להתריע עליו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שנה שגשמיה מרובין אנשי משמר שבמקדש שולחים לאנשי מעמד בכל מקומותיהם: תנו עיניכם (שימו לבכם להתכוון בתפילה) באחיכם שבגולה (שבבבל), שלא יהא בתיהם קבריהם, שמתוך שהיא במקום נמוך, מציפים השטפונות את הבתים ועלולים דייריהם למות בטביעה.

שאלו את ר' אליעזר: עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו? אמר להם בלשון הפרזה: כדי שיעמוד אדם בצוק הנקרא קרן אפל שהוא מקום גבוה מאד וישכשך (ינענע) רגליו במים, שאם לא הגיעו המים עד לגובה כזה אין מתפללים על רוב הטובה. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שבה נאמר בלשון אחרת: "ישכשך ידיו"! ומשיבים: אין זו סתירה, רגליו כידיו קאמינא [אומרים אנו]. כלומר, שיכול לשכשך רגליו בשחיה הרי שיכול לשכשך גם את ידיו במים המגיעים ממש עד לקצה קרן אופל.

וכדי להסביר את שיעורם של הדברים, אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי [אני עצמי ראיתי] את קרן אפל, דקם ההוא טייעא כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה מיתחזי איניבא [שעמד ערבי אחד כאשר הוא רוכב על גמל ומחזיק רומח בידו ונראה משם כתולעת] ללמדנו עד כמה גבוהה קרן אופל.

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד), כוונתו לא שכורה, כלומר, שלא רוותה הארץ יותר מדי מים ולא צמאה פחות מדי, אלא בינונית. שכל זמן שהגשמים מרובין מן המידה מטשטשין (מוחקים, מועכים) את הארץ, ואינה מוציאה פירות. דבר אחר: