ולא אסבר להו אפיה [הסביר להם פנים], בהשבת שלום. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא [בערב, כאשר אסף עצים להסקה, שם את העצים והמעדר על כתפו האחת, והגלימה על כתפו האחת]. כולה אורחא לא סיים מסאני [כל הדרך לא נעל נעלים], כי מטי למיא סיים מסאניה [כאשר הגיע למים נעל נעלים], כי מטא להיזמי והיגי דלינהו למניה [כאשר הגיע למקום קוצים הרים את בגדיו]. כי מטא למתא, נפקא דביתהו לאפיה כי מיקשטא [כאשר הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת] כי מטא לביתיה, עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן [כאשר הגיע לביתו, נכנסה אשתו בתחילה, ואחר כך נכנס הוא, ואחר כך נכנסו חכמים], יתיב וכריך ריפתא [ישב ובצע פת] ולא אמר להו לרבנן [להם לחכמים]: תו כרוכו [בואו ואכלו] כפי שנהוג לומר מדרכי הנימוס. פלג ריפתא לינוקי [חילק לחם לילדים], לקשישא חדא ולזוטרא תרי [לגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים],

אמר לה לדביתהו [לאשתו]: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו [יודע אני שהחכמים משום הגשם באו], ניסק לאיגרא וניבעי רחמי [נעלה לגג ונבקש רחמים], אפשר דמרצי [אולי יתרצה] הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין [ויביא מטר, ולא נחזיק טובה לנפשנו], שלא ייראה שאנחנו שגרמנו לכך. סקו לאיגרא, קם איהו בהדא זויתא, ואיהי בחדא זויתא [עלו לגג, עמד הוא בפינה זו והיא בפינה אחת, אחרת], קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו [קדמו ועלו עננים מאותה פינה שעמדה בה אשתו]. כי נחית [כאשר ירד] אמר להו [להם]: אמאי אתו רבנן [מדוע באו חכמים] אלי? אמרו ליה [לו]: שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא [שלחו אותנו חכמים אל אדוני לבקש רחמים על הגשם]. אמר להו [להם]: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה שהרי השמים כבר מעוננים ועומד לרדת הגשם.

אמרו ליה [לו]: ידעינן דמיטרא [יודעים אנו שהגשם] מחמת מר [אדוני] הוא דאתא [שבא], אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן [שיאמר, יסביר, לנו אדוני אותם הדברים שהיו תמוהים לנו] שעשית במשך הזמן, מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה [מה טעם כאשר נתנו לאדוני שלום לא הסביר לנו אדוני פניו] ולא השיב לנו שלום? אמר להו [להם]: שכיר יום הואי [הייתי], ואמינא [ואמרתי]: לא איפגר [אתמהמה] בשיחה ואבטל מעבודתי. ועוד שאלו: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה [ומה טעם שם אדוני את העצים על כתפו האחת ואת הגלימה על כתפו האחת]? אמר להו [להם]: טלית שאולה היתה זאת, להכי — שאלי, ולהכי — לא שאלי [לזו ללבוש אותה שאלתי אותה, ולזו לשים עליה עצים לא שאלתיה].

ושאלוהו עוד: מאי טעמא כולה אורחא [מה טעם כל הדרך] לא סיים מר מסאניה [נעל אדוני נעליו] וכי מטי למיא סיים מסאניה [וכאשר הגיע למים נעל נעלים]? אמר להו [להם]: כולה אורחא חזינא, במיא לא קא חזינא [כל הדרך רואה אני ויכול להזהר מן המכשולים, במים אינני רואה] ולכן נעלתי נעלים שלא אנזק שם. מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה [מה טעם כאשר הגיע אדוני לקוצים הרים את בגדיו]? אמר להו [להם]: זה הבשר מעלה ארוכה (מתרפא) אם נסרט בקוצים וזה הבגד אינה מעלה ארוכה אם ייקרע.

ושאלוהו עוד: מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא [מה טעם כאשר הגיע אדוני לעיר יצאה אשתו של אדוני כשהיא מקושטת]? אמר להו [להם]: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת בלכתי בעיר. מאי טעמא עיילא היא ברישא, והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן [מה טעם נכנסה היא בתחילה, ואחר כך נכנס אדוני, ואחר כך נכנסנו אנחנו]? אמר להו [להם] משום דלא בדקיתו לי [שאין אתם בדוקים לי בעיני] ולא רציתי שתתייחדו עם אשה.

ושאלוהו עוד: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן "איתו כרוכו" [מה הטעם כאשר בצע אדוני פת לא אמר לנו "בואו וביצעו"]? אמר להם: משום שלא נפישא ריפתא [היתה הפת מרובה] דייה גם לאורחים ואמינא [ואמרתי]: לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא [יחזיקו לי החכמים טובה] בחנם, שאני מכבד אותם, ואין בליבי באמת לעשות זאת. עוד שאלוהו: מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי [מה טעם נתן אדוני לילד הגדול פרוסה אחת ולקטן שתיים]? אמר להו [להם]: האי [זה, הגדול] — קאי בביתא [נמצא בבית] ואם הוא רעב הוא אוכל, והאי [וזה, הקטן] — יתיב בבי כנישתא [יושב בבית הכנסת ולומד] ולכן הוא רעב יותר.

ושאלוהו עוד: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר לעננא דידיה [מה הטעם קדמו ועלו עננים מאותה זוית שהיתה עומדת אשתו של אדוני לענן שלו]? אמר להם: משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי, ומקרבא הנייתה [שהאשה נמצאת בבית, ונותנת לחם לעניים, וקרובה הנאתה] שהיא גורמת להם, ומידה כנגד מידה תפילתה נענית תחילה. ואנא יהיבנא זוזא ולא מקרבא הנייתיה [ואני נותן לעניים מעות ואין הנאה זו קרובה], שהרי העני אינו נהנה מיד, אלא עד שיקנה לחם במעות אלה. אי נמי [או גם כן] טעם אחר: לפי שהיא גדולה ממני בצדקותה, שכן הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן [אותם בריונים שהיו בשכנותנו], אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, ואהדרו [אני ביקשתי רחמים שימותו, והיא ביקשה רחמים שיחזרו בתשובה, וחזרו].

א ועוד מסופר: חנן הנחבא בר ברתיה [בן בתו] של חוני המעגל הוה [היה], כי מצטריך עלמא למיטרא [כאשר היה העולם צריך לגשם], הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה [היו שולחים חכמים תינוקות של בית רבם אליו] ונקטי ליה בשיפולי גלימיה [והיו תופסים אותו בשולי גלימתו], ואמרו ליה [לו]: אבא, אבא, הב לן מיטרא [תן לנו גשם]! אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! עשה בשביל אלו התינוקות, שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא [שנותן גשם] הקדוש ברוך הוא, לאבא שלא יהיב מיטרא [נותן גשם]. ואמאי קרי ליה [ומדוע קראו לו] "חנן הנחבא" — מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא, כדי שלא יחלקו לו כבוד.

ב ועוד בענין צדיקים המתפללים על הגשמים. אמר ליה [לו] ר' זריקא לרב ספרא: תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל [ארץ ישראל] לחסידי בבל וכמה גדולים אנשי ארץ ישראל. חסידי בבל רב הונא ורב חסדא, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא אמרי [כאשר היה העולם צריך לגשם, היו אומרים]: ניכניף הדדי וניבעי רחמי [נתאסף יחד ונבקש רחמים] ואפשר דמירצי [שיתרצה] הקדוש ברוך הוא דייתי מיטרא [שיביא מטר] ובכך הודיעו שהם הולכים לבקש על הגשם.

תקיפי דארעא דישראל [ארץ ישראל] כגון ר' יונה אבוה [אביו] של ר' מני, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא [כאשר היה העולם צריך לגשם], הוה עייל לביתיה ואמר להו [היה נכנס לביתו ואומר להם]: הבו לי גואלקי, ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא [תנו לי את השק שלי ואלך ואביא לי תבואה בזוז]. כי הוה נפיק לברא, אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא [כאשר היה יוצא לחוץ, היה הולך ועומד במקום עמוק], דכתיב [שנאמר]: "ממעמקים קראתיך ה'" (תהלים קל, א), וקאי בדוכתא צניעא, ומכסי בשקא, ובעי רחמי, ואתי מיטרא [והיה עומד במקום צנוע נסתר, ומתכסה בשק ומבקש רחמים ובא הגשם]. כי הוה אתי לביתיה [כאשר היה בא לביתו], אמרי ליה [היו אומרים לו]: אייתי מר עיבורא [האם הביא אדוני תבואה]? אמר להו [להם]: אמינא [אמרתי בלבי], הואיל ואתא מיטרא [ובא הגשם], השתא רווח עלמא [עכשיו רווח העולם] ולא כדאי לקנותה עכשיו ביוקר. הרי שהיה מסתיר אפילו מבני ביתו שהוא הולך להתפלל על הגשם.

ג ותו [ועוד] מסופר על גדולתו, ר' מני בריה [בנו] הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה [היו מצערים אותו בני בית הנשיא] אישתטח על קברא דאבוה [השתטח על קבר אביו], אמר ליה [לו]: אבא אבא! הני מצערו לי [אלה מצערים אותי]. יומא חד הוו קא חלפי התם [יום אחד עברו שם] ליד הקבר, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה [נתפסו רגלי סוסיהם עד שקיבלו עליהם שלא יצערו אותו].

ותו [ועוד] מסופר: ר' מני הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] ר' יצחק בן אלישיב שאף הוא היה בעל מופתים, אמר ליה [לו]: עתירי דבי חמי קא מצערו לי [העשירים של בית חמי מצערים אותי]. אמר ר' יצחק: ליענו [שייעשו עניים] ולא יהיו תקיפים עוד, ואיענו [ואכן נעשו עניים]. לאחר זמן אמר לרבו: קא דחקו לי [הם דוחקים אותי], משום שעכשיו הם נזקקים לעזרתי. אמר ר' יצחק: ליעתרו [שיתעשרו], ואיעתרו [ואכן התעשרו].

אמר ר' מני לרבו: לא מיקבלי [מקובלים עלי] עלי אינשי [אנשי] ביתי, כלומר, אין אשתי מקובלת עלי, משום שאיננה יפה. אמר ליה [לו]: מה שמה? אמר לו: חנה. אמר: תתייפי חנה. ונתייפת [ונתייפתה]. לאחר זמן אמר ליה [לו] ר' מני לרבי יצחק רבו: קא מגנדרא עלי [היא מתגאה עלי] משום שנעשתה יפה כל כך. אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך] תחזור חנה לשחרוריתה, ואכן חזרה חנה לשחרוריתה.

ומסופר: הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה [אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני] ר' יצחק בן אלישיב, אמרו ליה [לו]: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא [שיבקש אדוני רחמים עלינו שנחכים הרבה]. אמר להו [להם]: עמי היתה פעם יכולת זאת שאתפלל ואיענה בתפילתי, ושלחתיה, שקיבלתי על עצמי שלא להטריח בתפילה להטריח את בוראי בשינוי סדרי תבל (ר"ג).

ד מסופר: ר' יוסי בר אבין הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] ר' יוסי דמן יוקרת. שבקיה, ואתא לקמיה [עזב אותו, ובא ללמוד לפני] רב אשי, ורב אשי לא ידע מי הוא.