וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה משמרות, כתבו את שמות המשמרות החדשים על הפתקים בללום ונתנום בקלפי. בא אחד ממשפחת ידעיה ונטל חלקו, כלומר, פתק אחד עבור המשמר שלו וחמש פתקאות נוספות, שהן חלק חבריו, בסך הכל שש, בא חרים ונטל חלקו וחלק חבריו — שש, וכן פשחור, וכן אימר.

וכן התנו נביאים שביניהם: שאפילו יהויריב שהוא ראש משמרת (שנענה ראשון למשמרות) עולה לארץ ישראל — לא ידחה ידעיה ממקומו כראש משמר אלא ידעיה ישאר עיקר, ויהויריב טפל לו.

א שנינו במשנה: וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית. שואלים: מנהני מילי [מניין דברים אלה] שקוראים פרשיות אלה דווקא? אמר ר' יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות (עסק הקרבנות) לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח)

אמר אברהם: רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה ומשמידם? אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא: לאו [לא]. אמר לפניו: רבונו של עולם! הודיעני במה אירשנה שאכן תתקיים הארץ ביד בני לעולם? אמר ליה [לו]: "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משולש ותור וגוזל" (בראשית טו, ט), כלומר, רמז לו על ענין הקרבנות, שבזכות הקרבנות יהיו ישראל ניצולים מן הפורענות.

אמר לפניו: רבונו של עולם! תינח (נניח) בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים — מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני — מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם. וכיון שהקרבנות הם קיום לישראל וקיום לעולם — קוראים לכבוד הקרבנות בפרשת מעשה בראשית.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם, קרבנות התמיד שמקריבים במשמרם, שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד המצויים בעריהם מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין ארבע תעניות במשך אותו שבוע: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי. בשני היו מתענים על יורדי הים שינצלו מסכנות, מפני שנברא הים ביום השני. בשלישי — על הולכי מדברות, שהרי יבשה הארץ ביום זה.

ברביעי על אסכרא (מחלה מדבקת) שלא תיפול על התינוקות, לפי שביום הרביעי נרמזה קללה ("מאורות" — מארת). בחמישי על עוברות (נשים הרות) ומיניקות, לפי שביום זה התחילה בריאת יצורים חיים. על עוברות היו מתענים — שלא יפילו, ועל המיניקות — שיניקו את בניהן כראוי. ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, קל וחומר בשבת עצמה שלא היו מתענים.

ושואלים: באחד בשבת מאי טעמא [מה טעם] לא יתענו? אמר ר' יוחנן: מפני הנוצרים, שזה יום השבתון שלהם, ויאמרו שאף ישראל מחשיבים אותו. ר' שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא שלישי ליצירה, שהרי אדם נוצר ביום השישי, ויום ראשון הוא איפוא היום השלישי ליצירתו וקשה לו, כבכל יום שלישי שלאחר חולי או פציעה קשה לאדם.

ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתירה, שאמר ריש לקיש: נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר: "וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז), ודורשים: כיון ששבת וגמר שביתת השבת — וי אבדה נפש יתירה של שבת. וביום הראשון הוא עדיין חלוש מחמת חסרונה.

ג שנינו במשנה: ביום הראשון קוראים בפרשת "בראשית" ו"יהי רקיע". תנא [שנה החכם]: "בראשית" קוראים בשנים בשני אנשים, "יהי רקיע" — באחד. ושואלים: בשלמא [נניח] "יהי רקיע" באחד — תלתא פסוקי הוו [שלושה פסוקים הם] ואין קוראים לאדם בתורה פחות משלושה פסוקים. אלא "בראשית" בשנים, מאי טעמא [מה הטעם]? הלא חמישה פסוקי הויין [פסוקים הם], ותנן [ושנינו במשנה]: הקורא בתורה — אל יפחות משלשה פסוקים, וכיצד יקראו לשנים חמישה?

בשאלה מה היו עושים נחלקו אמוראים, רב אמר: דולג שקורא הראשון שלושה פסוקים, והשני חוזר וקורא את הפסוק האחרון שקרא קודמו. ושמואל אמר: פוסק ומחלק את הפסוק השלישי לשנים. ומסבירים את טעמיהם: ורב שאמר דולג, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר פוסק? קסבר [סבור הוא]: כל פסוקא [פסוק] שלא פסקיה [פסקו, חילקו] משה אנן לא פסקינן ליה [אנו איננו פוסקים אותו].

ועל שיטת שמואל שאמר פוסק, תוהים: ומי פסקינן [והאם פוסקים, מחלקים, אנו פסוק לשנים]? והאמר [והרי אמר] ר' חנינא קרא [מלמד התינוקות]: צער גדול היה לי אצל ר' חנינא הגדול לבקש ממנו ולהפציר בו שיתיר לפסוק פסוק ארוך לשנים ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשוין שאם הפסוק ארוך מדי לא יוכלו ללמדו כראוי. ושמואל מה הוא אומר כנגד טענה זו — התם טעמא מאי [שם, בתינוקות, מה הוא הטעם] משום דלא [שאי] אפשר בדרך אחרת הכא נמי [כאן גם כן] לא [אי] אפשר, שהרי אין מספיק פסוקים בפרשה.

ושמואל שאמר פוסק, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר דולג, כרב? ומסבירים: גזירה משום הנכנסין וגזרה משום היוצאין שאם יבוא או יצא אדם באמצע הקריאה, לא ידע שקראו לכל אחד שלושה פסוקים שלמים, וילמד מכאן שאפשר לקרוא רק שנים בלבד.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: פרשה של ששה פסוקים — קורין אותה בשנים, ושל חמשה — קוראים ביחיד. ואם הראשון קורא שלשה בפרשה זו השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת הבאה אחריה. ויש אומרים: שלשה מפרשה אחרת, לפי שגם אין מתחילין בפרשה לקרוא בה פחות משלשה פסוקין.

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאת הפסוק האמצעי דולג — לידלוג [שידלוג ויחזור עליו] אף כאן, ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] פוסק, ליפסוק [שיפסוק], שהרי הברייתא נוגדת את דברי שניהם! ודוחים: שאני התם [שונה שם]