מאי שנא [במה שונה] הלל דדחי דידיה [שהוא דוחה את שלו], כלומר, שביום שאומרים הלל נדחה המעמד של שחרית שהלל הוא חלק ממנה ומאי שנא [ובמה שונה] מוסף שיום שיש בו מוסף דלא דחי דידיה [שאיננו דוחה את המעמד שלו, של מוסף] אלא דוחה מעמד של מנחה או נעילה?

אמר ליה [לו] רב אשי: השתא דלאו דידיה דחי [עכשיו, הרי את שאינו שלו, של מנחה הוא דוחה] — דידיה [את שלו] לא כל שכן שידחה? אמר ליה [לו]: הכי קאמינא לך [כך אני אומר לך], לא זה קשה בעיני, אלא להיפך: לא לידחי [ידחה] אלא דידיה [את שלו], כלומר, רק את המעמד שבמוסף ולא יותר!

אמר ליה [לו]: איכא [יש] שיטת ר' יוסי דקאי כוותך [שעומדת, שהיא כשיטתך), דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: כל יום שיש בו מוסף — יש בו מעמד ובכך חולק הוא על שיטת תנא קמא האומר שביום שיש בו מוסף אין בו מעמד בנעילה. ונברר, מעמד דמאי [של מה] באיזה זמן? אילימא [אם תאמר] שיש בו מעמד בשחרית, הא תנא קמא נמי הכי קאמר [הרי התנא הראשון גם כן כך אמר] שיש בו מעמד זה! אלא תפרש שיש בו מעמד אפילו במוסף — הרי קשה לומר כן, וכי דידיה נמי לא דחי [את המעמד שלו שבשעת המוסף עצמו גם כן אינו דוחה]?!

אלא תאמר שהוא דוחה מעמד של מנחה — והרי מעמד זה קרבן עצים דחי [דוחה]! אלא לאו [האם לא] כוונת הדברים שאינו דוחה מעמד של נעילה, שמע מינה [למד מכאן]: דידיה — דחי, דלאו דידיה — לא דחי [את שלו הוא דוחה, את שאינו שלו, של תפילה אחרת, אינו דוחה]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א ושואלים: וליתני נמי [ושישנה גם כן]: באחד בניסן לא היה בו מעמד מפני שיש בו הלל של ראש חודש וקרבן מוסף של ראש חודש וקרבן עצים! אמר רבא: זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא [הלל שאומרים בראש חודש לא מן התורה הוא] אלא רק מנהג ישראל.

וראיה לכך — שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, שכן הוא חובה על כל אדם בישראל, ואלו הן: שמונת ימי החג (סוכות) ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (ראשון) של עצרת (שבועות). ובגולה שנוהג גם יום טוב שני של גלויות מחמת הספק, הרי הם עשרים ואחד יום, ואלו הן: תשעת ימי החג, בתוספת יום שני של שמיני עצרת (שמחת תורה), ושמונת ימי חנוכה ושני ימים הראשונים של פסח ושני ימים טובים של עצרת.

ובאותו ענין מסופר: רב איקלע [הזדמן] לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא [ראה שהם קוראים הלל בראש חודש] והוא לא הכיר מנהג זה, סבר לאפסוקינהו [חשב להפסיק אותם] משום שהם עושים שלא לצורך. כיון דחזא [שראה] דקא מדלגי דלוגי [שהם מדלגים] ואינם אומרים הכל, אמר שמע מינה [למד מכאן] כי מנהג אבותיהם בידיהם והם יודעים שהוא מנהג ואינו חובה. תנא [שנה החכם]: יחיד לא יתחיל הלל בראש חודש, ואם התחיל — גומר.

ב שנינו במשנה: חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, ואחד מהם שנשתברו בו הלוחות. ושואלים: מנלן [מניין לנו] שביום זה נשתברו הלוחות? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בששה לחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר' יוסי אומר: בשבעה בו היה הדבר. ומעירים: מאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בששה בסיון ניתנו — הרי בששה ניתנו, ובשבעה בו עלה משה להר סיני.

מאן דאמר [מי שאמר] בשבעה ניתנו, לדעתו בשבעה ניתנו ובשבעה עצמו עלה משה, דכתיב [שנאמר]: "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד, טז) וכתיב [ונאמר]: "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד, יח), ואם כן נחשב: עשרים וארבעה ימים של חודש סיון עד סוף החודש, ושיתסר [ושישה עשר] ימים נוספים של חודש תמוז, אם כן מלו להו ארבעין

בשיבסר [נתמלאו להם ארבעים יום בשבעה עשר] בתמוז. נחית אתא ותברינהו [ירד משה, בא ושבר] את הלוחות, וכתיב [ונאמר]: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלחות וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב, יט). הרי שבשעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות.

זה ששנינו במשנה, כי ביום זה בטל התמיד, דבר זה הוא גמרא [מסורת]. עוד

שנינו במשנה כי ביום זה הובקעה העיר. ושואלים: וכי מאורע זה בשבעה עשר הוה [היה]? והכתיב [והרי נאמר]: "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר" (ירמיהו נב, ו) וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "ותבקע העיר" (ירמיהו נב, ז), הרי שהעיר נבקעה בתשעה לחודש!

אמר רבא: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במקרא, מדובר — בראשונה, כאן, דברי המשנה — בשניה בחורבן בית שני. דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו. מה ששנינו כי ביום זה

שרף אפוסטמוס את התורה — דבר זה ידוע לנו מגמרא [מסורת]. ומה ששנינו כי ביום זה

"העמיד צלם בהיכל", מנלן [מנין לנו] שהיה זה בשבעה עשר בתמוז? דכתיב [שנאמר]: "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם" (דניאל יב, יג), משמע שביום שבטל התמיד, באותו יום הושם השיקוץ.

אגב הדברים האלה שואלים: וחד הוה [והאם רק שיקוץ אחד היה]? והכתיב [והרי נאמר]: "ישבית זבח ומנחה ועל כנף שקוצים משמם" (דניאל ט, כז), משמע ששמו לפחות שנים ("שקוצים" — לשון רבים)! אמר רבא: תרי הוו ונפל חד על חבריה ותבריה ליה לידיה, [שנים היו, ונפל אחד על חבירו, ושבר לו את ידו] וכיון שאחד נשבר, לכך מדברים רק על שיקוץ אחד ואשתכח דהוה כתיב [ונמצא שהיה כתוב] על הצלם: