בין תנור לכיריים שהוא מקום הפחות מכובד שבבית, ואוכל את הפת ושותה עליה קיתון (כוס גדולה) של מים ודומה בכל מנהגו כמי שמתו מוטל לפניו.

א תנן התם [שנינו שם במשנה]: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב — עושין, מקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין, ובכל מקום (גם במקום שנהגו לעשות מלאכה), תלמידי חכמים בטלים ממלאכה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם לענין זה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו לענין זה כתלמיד חכם, כדי שיתענה, שאם איננו עוסק במלאכה העינוי גדול יותר.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב, אף שהאיסור אינו אלא מדברי נביאים וסופרים — כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים. ר' עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב — אינו רואה סימן ברכה לעולם במלאכה זאת.

וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים — אינו רואה לעתיד בשמחתה, שנאמר "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו, י) מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים — אינו רואה בשמחתה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב, כלומר, בסעודה המפסקת שלפניו — עליו הכתוב אומר "ותהי עונותם על עצמתם כי חיתית גבורים בארץ חיים" (יחזקאל לב, כז).

ב שנינו במשנה: ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. תניא [שנויה ברייתא] אמרו לו חכמים לר' יהודה: לדבריך, נשים עוברות (הרות) ומיניקות מה תהא עליהן, שהרי אין הן יכולות לישון על מיטה כפויה? אמר להם: אף אני לא אמרתי אלא במי שהוא יכול.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול שאינו כופה מיטתו, ומודים חכמים לר' יהודה ביכול, שראוי שיכפה מטתו. ושואלים: אם כן שהודו זה לזה, מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] ביחס לשאר מטות.

כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: כשאמרו שאבל חייב לכפות את המטה, לא את מטתו בלבד הוא כופה, אלא את כל המטות כולן הוא כופה. שלדעת ר' יהודה צריך לכפות בתשעה באב את כל המיטות שבבית. אמר רבא: הלכתא [הלכה] כשיטת התנא דידן [שלנו] במשנתנו, ולא הודו לו חכמים כל עיקר; שאפילו ביכול לא הודו לו, ולהלכה — אין כל חיוב בכפיית המיטה.

ג שנינו במשנה: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. ושואלים: בשלמא [נניח] יום הכפורים שהוא יום שמחה — משום דאית ביה [שיש בו] סליחה ומחילה, ועוד שהוא יום שנתנו בו לוחות האחרונות לישראל.

אלא חמשה עשר באב מאי היא [מה הוא], מה השמחה שביום זה? אמר רב יהודה אמר שמואל: זהו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. שמיום זה והלאה בשנה מסויימת התירו לשבטי ישראל שוב להתחתן אלה באלה כרצונם, ולא הקפידו שתהיינה בנות יורשות נחלה נישאות רק לבני שבטן, כפי שנאמר לבנות צלפחד בשעתו.

ומסבירים: מאי דרוש [מה, איך דרשו] את הכתוב כדי לבטל מה שגזר משה רבינו בהוראת הקדוש ברוך הוא? שנאמר: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר לו, ו), ולמדו שדבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה של חלוקת הארץ לנחלות בראשונה, אבל לאחר מכן אין אנחנו חוששים עוד, ויכולות המשפחות להתחתן זו בזו. וביום שהותרו השבטים להתחתן והוסרה מחיצה זו בין שבטי ישראל, קבעו יום שמחה לדורות.

אמר רב יוסף אמר רב נחמן: חמישה עשר באב הוא יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שמצאו לו דרך להתיר השבועה שאסרה על שבט זה לבוא בקהל, שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה" (שופטים כא, א), ושואלים: מאי דרוש [מה, איך דרשו] את הכתוב, ובשל כך התירו שבועה זו? אמר רב: דקדקו בלשון "ממנו" ולא מבנינו, לומר שהשבועה חלה רק עלינו, על בני דור זה, אבל לא על בני דור אחר. ואותו יום שהותר הדבר, חמישה עשר באב היה.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: חמישה עשר באב הוא יום חג, מפני שהוא יום שכלו בו מתי מדבר, שלא מתו עוד ישראל במדבר, שכבר כלה כל דור יוצאי מצרים. שאמר מר [החכם]: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור של ה' עם משה, שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם. וידבר ה' אלי לאמור" (דברים ב, טז-יז) — אלי היה אז הדבור, ולא קודם לכן. וכשידעו שבטלה גזירה זו — קבעו יום זה ליום שמחה.

עולא אמר: חמישה עשר באב הוא יום שביטל המלך הושע בן אלה פרוסדיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר הושע בן אלה: