למימרא דתקנתא [האם לומר שדבר זה תקנה] של הכרכין הוי [הוא], שלשם תועלתם של הכרכים נעשה? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: חל פורים להיות בשני בשבוע — כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום. ואם איתא [יש מקום לומר] שנעשתה התקנה לתועלת הערים, אם כן ליקדמו [שיקדימו] את קריאת המגילה בכפר ליום הכניסה הקודם ויוכלו לספק לערים מזון ביום שני! ודוחים: אין זה אפשרי. כי אם היו עושים כן הוו להו [היה להם] פורים ביום עשרה באדר, ועשרה באדר לא תקינו רבנן [תיקנו חכמים] לקרות בו.

ומביאים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מקטע אחר במשנתנו: חל ארבע עשר להיות בחמישי — כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ואם איתא [יש] מקום לדברי ר' חנינא, אם כן ליקדמו [שיקדימו] לקרוא ביום שני ליום הכניסה שהרי יום אחד עשר הוא! ודוחים: מיום הכניסה אחד ליום הכניסה אחר לא דחינן [דוחים אנו], כי הדבר עשוי להביא לידי טעות.

ומביאים ראיה אחרת; תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר ר' יהודה: אימתי נאמרו דינים אלה — במקום שנכנסים (מתכנסים) בו כרגיל בני הכפרים בימים שני וחמישי, אבל מקום שאין נכנסים בני הכפרים בשני ובחמישי — אין קורין אותה אלא בזמנה. ואי סלקא דעתך תקנתא [ואם יעלה על דעתך לומר] שכל זאת תקנת הכרכין היא — משום שאין נכנסים בני הכפרים בשני ובחמישי מפסדי להו [מפסידים הם] לבני הכרכין שתקנה זו נעשתה לטובתם?

אלא לא תימא [אל תאמר] שהטעם הוא כדי שיספקו מים ומזון לתועלת הכרך, אלא אימא [אמור]: מפני שמספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכין ונעשה הדבר לתועלת בני הכפר שלא יפסידו פרנסתם, שהרי כרגיל הם מספקים מים ומזון לבני הכרכים, ואם לא יקדימו להם את יום הפורים יימצאו מפסידים. ואם כן, במקום שאינם נכנסים, אין להם כל תועלת בהקדמה.

א שנינו במשנה: כיצד משתנים ימי הקריאה? חל להיות ארבע עשר בשני בשבת — כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום וכו'. ושואלים: מאי שנא רישא דנקט סידורא דירחא [במה שונה ראשה של המשנה שאחז בו את סדר ימי החודש], שהרי הוא אומר: באחד עשר, בשנים עשר וכו' ומאי שנא סיפא דנקט סידורי דיומי [ובמה שונה בסוף שהוא אוחז בו את סדר הימים], שהדברים מפורשים לפי סדר ימי השבוע; שני, שלישי, רביעי?

ומשיבים: איידי דמיתהפכי ליה נקט סידורא דיומי [מתוך שהם מתהפכים לו הוא אוחז את סדר הימים]. שאם היה מסדר לפי ימי החודש, היה צריך לפרט את הימים האפשריים לאחור; תחילה פורים שחל ביום ראשון, ואחר כך ביום שישי ואחר כך ביום רביעי ושלישי, ועל כן פירט בדרך שלא תביא לידי בלבול.

ב נאמר במשנה: חל ארבע עשר להיות בערב שבת — כפרים מקדימים ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קוראים בו ביום, שאף מוקפות החומה מקדימות אז יום אחד. ושואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? אפשר לומר כי היא אי [או] כשיטת רבי, אי [או] כשיטת ר' יוסי ולא כשיטתם של חכמים אחרים.

ומסבירים: מאי [מה היא] שיטת רבי? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שאם חל ארבע עשר להיות בערב שבת — כפרים ועיירות גדולות, שניהם מקדימין ליום הכניסה, ואילו מוקפין חומה קורין בו ביום. ואילו רבי אומר, אומר אני: לא ידחו עיירות ממקומן שיהיו הן יכולות לקרוא בו ביום, בזמן הראוי להם, אלא אלו ואלו גם עיירות וגם כרכים קורין בו ביום.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון]? ומסבירים, דכתיב [שנאמר] במגילה: "בכל שנה ושנה" (אסתר ט, כז), לומר שצריך לנהוג בכל השנים באופן זהה. והוא לומד כך: מה בכל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין יום אחד, אף כאן עיירות קודמות למוקפין. וכיון שאין המוקפים יכולים לקרוא בשבת וצריכים להקדים ליום שישי — מקדימים גם את העיירות יום אחד לפני כן.

ומקשים: ואימא [ואמור] שהפסוק "בכל שנה ושנה" בא ללמד כך: מה כל שנה ושנה אין נדחין עיירות ממקומן, אלא קורין בארבעה עשר — אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דלא (שאי) אפשר לקיים את כל הדברים כאחת.

ולהיפך, ורבי, מאי טעמיה [מה טעמו] — כפי שנאמר: "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחין ממקומן — אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן.

ושואלים: ואימא [ואמור] להיפך: "בכל שנה ושנה" — מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין — אף כאן נמי [גם כן] עיירות קודמות למוקפין! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דלא (שאי) אפשר לקיים את שני הדברים כאחד.

ושואלים: מאי [מה היא] שיטת ר' יוסי? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חל להיות ארבעה עשר בערב שבת — מוקפין וכפרים מקדימין ליום הכניסה, שהמוקפים מקדימים ביומיים ועיירות גדולות קורין בו ביום. ר' יוסי אומר: אין מוקפין קודמין לעיירות לעולם, אלא אלו ואלו מוקפים ועיירות קורין בו ביום.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא? דכתיב [שנאמר]: "בכל שנה ושנה" — מה כל שנה ושנה עיירות קוראות בארבעה עשר, ואינן זזות ממקומן, וזמנו של זה לא זמנו של זה, שלעולם אין מוקפים ועיירות קוראים באותו היום, אף כאן — עיירות תשארנה בארבעה עשר, וזמנו של זה לא זמנו של זה ולכן צריך להקדים את המוקפים.

ומקשים: ואימא [ואמור] להיפך: "בכל שנה ושנה" — מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות, אף כאן — אין מוקפין קודמין לעיירות! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דלא (שאי) אפשר לעשות שיהיו הדברים כאחד.

ולהיפך, מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי? — שיהיו "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות, אף כאן — אין מוקפין קודמין לעיירות.

ומקשים: ואימא [ואמור] באופן אחר — "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה — זמנו של זה לא זמנו של זה, אף כאן בשנה זו — זמנו של זה לא זמנו של זה! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דלא (שאי) אפשר ועל כן ברור ששיטת משנתנו יכולה להיות או כשיטת רבי או כשיטת רבי יוסי, ולא כאחת השיטות החולקים עליהם.

ושואלים: וכי סבר רבי עיירות לא דחינן [אין אנו דוחים אותם] ליום הכניסה כלל? והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת]: חל להיות ארבע עשר בשבת — כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בערב שבת, ומוקפות חומה קוראים למחר. רבי אומר, אומר אני: הואיל ונדחו עיירות ממקומן, שאינן קוראות בארבעה עשר — ידחו אף הן ליום הכניסה. ואם כן גם רבי מסכים שעיירות נידחות, ומדוע בברייתא הקודמת אין הוא מסכים לכך?

ותוהים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] בברייתא השניה זמנם הלא שבת היא, ובשבת הלא אי אפשר לקרות, והואיל וכבר נדחו, שאינם יכולים לקרוא בזמנם — ידחו (יוקדמו) יום אחד, שיהיו כל ישראל קוראים ביום אחד. ואלו הכא [כאן] הלא זמנם ערב שבת ומדוע יצטרכו לדחות?

ושואלים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא [זו] שאמר ר' חלבו אמר רב הונא: פורים שחל להיות בשבת — הכל נדחין ליום הכניסה. תחילה תוהים על הלשון: הכל נדחין סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והא איכא [והרי יש] מוקפין דעבדי [שעושים] למחר, ביום ראשון, לכל הדעות! אלא כך יש לומר: כל הנדחה — ידחה ליום הכניסה. כמאן [כשיטת מי] — כשיטת רבי.

ג מתוך כל הדברים שלמדנו במשנה ובברייתות, היה ברור דכולי עלמא מיהא [לדעת הכל על כל פנים] מגילה בשבת לא קרינן [קוראים אנו], ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? אמר רבה: הכל חייבין בקריאת מגילה ובתקיעת שופר אולם אין הכל בקיאין במקרא מגילה, ואם לא ישנו את זמן קריאת המגילה משבת, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד את קריאתה או לשמוע ממנו, ובתוך טרדתו ישכח ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים ומשום כך קבעו שלא יקראו מגילה בשבת.

ומעירים: והיינו טעמא [וזהו הטעם] שגזרו שלא יתקעו בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת, שכיון שהכל חייבים בשמיעה ואין הכל בקיאים בתקיעה, יש לחשוש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים בדרכו להתלמד. והיינו טעמא [וזהו הטעם] שאין נוטלים לולב בשבת.

רב יוסף אמר: במגילה יש טעם אחר, מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה שהעניים מצפים זמן רב ליום מקרא מגילה, מפני שמחלקים בו ביום מתנות לעניים, ואם יקראוה בשבת אי אפשר לתת להם כסף, ונמצאים העניים מתאכזבים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך], שמתחשבים בצרכיהם של העניים; אף על פי שאמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה — גובין בו ביום, את הכסף המיועד למתנות לאביונים ומחלקין אותו לעניים בו ביום.

ותוהים: אף על פי שאמרו? מה קשור הדבר להקדמת זמן קריאת המגילה בכפרים? שהרי אין זה ניגוד, אלא אדרבה, משום שאמרו הוא זה שהקדימו את מתן המתנות! אלא יש לתקן קצת את הלשון: הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה — גובין בו ביום, ביום הכניסה שקוראים בו, ומחלקין בו ביום, וזאת מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה, ודואגים להם שלא יבואו לידי אכזבה. אבל