|
טקסט הדף מנוקד
שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְאֵינָהּ טְעוּנָה סְפִירַת שִׁבְעָה
וְאַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל זֶה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב לֹא יְהֵא טָעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה תַּלְמוּד לוֹמַר מִזּוֹבוֹ וְסָפַר מִקְצָת זוֹבוֹ וְסָפַר לִימֵּד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי מַאי שְׁנָא הַאי מִזּוֹבוֹ דִּמְרַבֵּי בֵּיהּ זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת וּמַאי שְׁנָא הַאי מִזּוֹבוֹ דִּמְמַעֵט בֵּיהּ זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת אֲמַר לֵיהּ אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַאי לְמַעוֹטֵי הוּא דַּאֲתָא לִישְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ וְכִי תֵּימָא אָתְיָא מִדִּינָא שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ וְכִי תֵּימָא הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ מִזּוֹבוֹ וְלֹא מִנִּגְעוֹ אִם כֵּן לִיכְתּוֹב קְרָא וְכִי יִטְהַר הַזָּב וְלִישְׁתּוֹק מִזּוֹבוֹ לְמָה לִי לִימֵּד עַל זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת שֶׁטָּעוּן סְפִירַת שִׁבְעָה מַתְנִי' אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים גְּמָ' הָא לְעִנְיַן שִׁילּוּחַ [וְטוּמְאָה] זֶה וָזֶה שָׁוִין מְנָהָנֵי מִילֵּי דְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר טָהוֹר מִפְּרִיעָה וּפְרִימָה דְּמֵעִיקָּרָא אֲמַר לֵיהּ רָבָא אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי זָב דִּכְתִיב וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר הָתָם מַאי וְטָהֵר מֵעִיקָּרָא אִיכָּא אֶלָּא טָהוֹר הַשְׁתָּא מִלְּטַמֵּא כְּלִי חֶרֶס בְּהֶיסֵּט אַף עַל גַּב דַּהֲדַר חָזֵי לָא מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ הָכָא נָמֵי טָהוֹר [הַשְׁתָּא מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה לְמַפְרֵעַ] אֶלָּא אָמַר רָבָא מֵהָכָא וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע מִי שֶׁצָּרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בְּגוּפוֹ יָצָא זֶה שֶׁאֵין צָרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בְּגוּפוֹ אֶלָּא בְּיָמִים אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא מִי שֶׁצָּרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בְּגוּפוֹ הוּא דְּטָעוּן שִׁילּוּחַ וְשֶׁאֵין צָרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בְּגוּפוֹ אֵין טָעוּן שִׁילּוּחַ וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהָא קָתָנֵי אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה הָא לְעִנְיַן שִׁילּוּחַ וּלְטַמּוֹיֵי בְּבִיאָה זֶה וָזֶה שָׁוִין אֲמַר לֵיהּ יְמֵי כׇּל יְמֵי לְרַבּוֹת מְצוֹרָע מוּסְגָּר לְשִׁילּוּחַ אִי הָכִי תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים מַאי טַעְמָא לָא דְּקָתָנֵי אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לַטָּהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אֶלָּא תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים אָמַר אַבָּיֵי אָמַר קְרָא וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִי שֶׁצָּרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בִּרְפוּאוֹת יָצָא זֶה שֶׁאֵין צָרַעְתּוֹ תְּלוּיָה בִּרְפוּאוֹת אֶלָּא בְּיָמִים מַתְנִי' אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכׇל לָשׁוֹן וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף בִּסְפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְווֹנִית גְּמָ' הָא לְתוֹפְרָן בְּגִידִין וּלְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם זֶה וָזֶה שָׁוִין וּסְפָרִים נִכְתָּבִין בְּכׇל לָשׁוֹן וְכוּ' וּרְמִינְהוּ מִקְרָא שֶׁכְּתָבוֹ תַּרְגּוּם וְתַרְגּוּם שֶׁכְּתָבוֹ מִקְרָא וּכְתָב עִבְרִי אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם עַד שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ בִּכְתָב אַשּׁוּרִית עַל הַסֵּפֶר וּבִדְיוֹ אָמַר רָבָא לָא קַשְׁיָא רש"ישומרת יום כנגד יום. הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה מונה יום אחד וטובלת בו ביום תוכיח: שמטמאה משכב ומושב. בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה (דף עב:) מרבינן לה. מאי שנא האי מזובו. מזובו וספר (לה) דרשת ליה דמקצת זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין ספירת שבעה ובהא עניינא שמעינן מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה ומאי שנא האי מזובו דלעיל דכתיב לגבי קרבן ולא דרשת ליה מקצת זוב לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן אלא מקצת זבין דרשת ליה ומוקמת ליה אבעל שלש ראיות וממעטת מיניה בעל שתי ראיות: לישתוק קרא מיניה. ומהיכא תיתי לן ספירה: וכי תימא אתיא מדינא. דלעיל כדאמרת אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה לא אתיא דהא אמרת שומרת יום כנגד יום תוכיח: אם כן ליכתוב קרא וכי יטהר הזב. ולא בעי מזובו ומדכתיב וכי יטהר הזב ולא כתיב וכי יטהר סתמא הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזב מאי מזובו שמע מינה למדרש מקצת זבין טעון ספירה: מתני' פריעה ופרימה. בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי פרוע: מוחלט. לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו: גמ' שילוח. חוץ לחומת העיר: וטומאה. כל חומר טומאה האמורה במצורע: מנא הני מילי. דאין פריעה ופרימה במוסגר דלמא גלי לן רחמנא במוחלט והוא הדין למוסגר כדאמרת לענין טומאה: וטהרו הכהן מספחת היא. במצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגירו ולא נחלט כתיב וסיפיה דקרא כתיב וכבס בגדיו וטהר מדלא כתב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא והכי קאמר וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע: גבי זב דכתיב. בסוף טהרתו וטהר מה טהור מעיקרא אמרת ביה: אלא. על כרחך טהור יהיה מכאן ולהבא מלטמא כלי חרס בהיסט ואע''ג שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר את הכל ומטמא למפרע משכב ומושב כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פא.) וכל שכן אדם ואפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה והכי דריש לה בתורת כהנים ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה וטהר מלטמא כלי חרס מדכתבינהו להאי קרא בתר קרא אשר יגע בו הזב דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט אלא הוא: הכא נמי וטהר. דמצורע טהור השתא מלטמא בביאה מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת טהור כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וגו' אהני ליה טבילה לטהר את הכלים הבאין עמו לבית לפי שמצורע מטמא בביאה דתניא בתורת כהנים זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מה בית מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה: אשר בו. משמע מי שצרעתו תלויה טומאתו בגופו שכל זמן שלא נתרפא ממנו טמא והיינו מוחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: יצא. מוסגר שטומאתו תלויה בימי הסגר שאם לא ימצא ביום שבעה סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואע''פ שנגעו עומד עליו: כל ימי אשר הנגע בו וגו'. שילוח כתיב בהאי קרא מחוץ למחנה מושבו: ימי כל ימי. מדהוה ליה למיכתב ימי וכתיב כל ימי: אין בין טהור מתוך הסגר. בימי רפואתו: לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים. דאף על גב דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני: והנה נרפא וגו'. וכתיב בתריה שתי צפרים חיות טהורות וגלח את כל שערו: מתני' ספרים. תורה נביאים וכתובים: אשורית. לשון הקודש: אף בספרים לא התירו. להם לשון אחר חוץ מלשון הקודש: אלא יוונית. ובגמרא מפרש טעמא: גמ' לתופרן בגידין. כל ספריהן עשויין בגליון והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהו תפורין בגידין ובספר תורה נחלקו במסכת מכות (דף יא.) בספר תורה שתפרה בפשתן השתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסל: מקרא שכתבו תרגום. ספר שכתוב בלשון הקודש הראוי לכתוב בו מקרא כתבו לשון ארמי: ותרגום. שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום כגון יגר שהדותא (בראשית לא): כתבו מקרא. גלעד וכגון תרגום כתב של דניאל ועזרא: וכתב עברי. או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב שכתבו בכתב של עבר הנהר ובמסכת סנהדרין (דף כא:) קרי ליה כתבא ליבונאה: עד שיכתבנו אשורית. כתב אשורית הוא כתב שלנו: תוספותעד שיכתוב אשורית ועל הספר ובדיו. לקמן מוקי לה במגילה וקשיא דהא אמרינן בפרק שני (דף יח) גיפטית לגיפטים . עילמית לעילמים יצא ומיירי ודאי שכתוב באותו לשון שקורא דאם לא כן הוי קורא על פה ולא יצא ואם כן קשיא אמאי לא מטמאה את הידים כיון שנתנה לקרות וליכתב בכל לשון שמכירין בה ויש לומר דכיון שאינה כשרה לקרות אלא למכירים בה דין הוא שלא תטמא את הידים אבל היכא דכתיבה אשורית כשירה אף לשאינן מכירין ומשום הכי דין הוא שתטמאה את הידים: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|