וכן מה שאמר משה: "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו), תרגמו בלשון כללית יותר: "לא חמד (דבר יקר, נחמד) אחד מהם נשאתי", שלא יראה כאילו היה מדובר רק בחמור; ובפסוק המדבר על פולחן השמש והירח, שנאמר: "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים" (דברים ד, יט), הוסיפו "אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים" כי אחרת אפשר להבין כי לגוים ניתנה רשות לעבוד עבודה זרה, והדבר אינו כן.

וכן הכתוב "וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא ציויתי" (דברים יז, ג), שהיה אפשר להבין ממנו שכביכול לא ציוה ה' את קיומם והם שבראו את עצמם, ולכן הוסיפו מלה בסוף הפסוק, כך שהוא מסתיים במילים "אשר לא צויתי לעובדם".

וכן שינו וכתבו לו: "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו "ואת הארנבת" (ויקרא יא, ו) מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה, ולכן שינו וכינוה במילים אחרות.

א שנינו במשנה "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית". אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל — יש לכך רמז במקרא, שאמר קרא [הכתוב]: "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז), לומר: דבריו של יפת יהיו באהלי שם, ללמד שאף לשון יוון שהוא אחד מבני יפת תשמש כלשון של קדושה.

ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא ללשון גומר ומגוג שאף הם מבני יפת ("בני יפת גומר ומגוג ויוון ותובל ומשך ותירס". בראשית י,ב) ומדוע דווקא יוונית, ואולי שפה אחרת משפות יפת? אמר ר' חייא בר אבא: היינו טעמא [זה הטעם], דכתיב [שנאמר]: "יפת אלהים ליפת" מלשון יופי, לומר יפיותו של יפת תהיה באהלי שם, ולשון יוון היא היפה בכל לשונות בני יפת.

ב משנה אין הבדל בין כהן משוח בשמן המשחה כפי שהיו הכהנים הגדולים ברוב ימי בית הראשון, לכהן גדול שהוא מרובה בגדים כל כך, שיש לו שמונה בגדים אבל לא שמן המשחה, כמו שהיו הכהנים הגדולים בימי בית שני אלא פר הבא על כל המצות, שהוא קרבן שמביא הכהן הגדול לאחר שהורה היתר בדבר האסור שזדונו בכרת ועשה כהוראתו, וקרבן זה אינו בא אלא על ידי כהן גדול משוח.

ועוד: אין בין כהן גדול המשמש עכשיו בכהונה גדולה לכהן גדול שעבר מכהונתו (כגון כהן גדול שאירע בו פסול ומינו כהן אחר כממלא מקומו, ולאחר שחלפה הסיבה המעכבת וחזר הראשון לעבודתו, העבירו את ממלא מקומו מתפקידו והריהו נחשב מאז כ"כהן שעבר") אלא פר יום הכפורים, שכהן שעבר אינו מביא, וכן קרבן עשירית האיפה, שרק כהן גדול המשמש בכהונה מביאו בכל יום.

ג גמרא שנינו במשנה שאין הבדל בין כהן משוח לכהן מרובה בגדים, אלא בפר הבא על המצוות; ומכאן: הא [הרי] לענין פר יום הכפורים ולענין חובת עשירית האיפה זה וזה שוין.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' מאיר היא. דאי [שאם] כשיטת ר' מאיר היא, הא תניא [הרי שנינו בברייתא]: כהן גדול מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצות, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אינו מביא.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר — דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "אם הכהן המשיח יחטא" (ויקרא ד, ג) נאמר "משיח" אין לי אלא משוח ממש בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין שהוא בכלל זה? תלמוד לומר: "המשיח", שה־ה' הנוספת באה ללמדנו שלאו דווקא כהן שהוא משוח ממש אלא כל שהוא הכהן הגדול.

ושואלים: במאי אוקימנא [במה העמדנו את המשנה] — שלא כשיטת ר' מאיר. אימא סיפא [אמור את סופה של משנתנו]: אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה ונדייק: הא [הרי] לכל שאר דבריהן האחרים — זה וזה שוין, ואם כן אתאן [הגענו שוב] לשיטת ר' מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אירע בו פסול בכהן הגדול באחד הימים ומינו כהן אחר תחתיו, הרי אחר שבטל הפסול מן הראשון ראשון חוזר לעבודתו, אולם גם שני — כל מצות כהונה גדולה עליו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לא להיות לכהן גדול ולא לכהן הדיוט.

ואמר ר' יוסי: מעשה היה כגון זה בר' יוסף בן אולם מציפורי, שאירע בו פסול בכהן גדול ומינוהו תחתיו, ובא מעשה זה לפני חכמים לשאול מה יעשו בממלא המקום? ואמרו: ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט.

ומסבירים: אינו ראוי לכהן גדול — משום איבה, שאם יש שני כהנים גדולים בדרגה אחת עלולה להיות איבה ביניהם, ואינו משמש ככהן הדיוט משום ההלכה כי מעלין בקודש ולא מורידין, ואם כן רישא [ראש, תחילת המשנה] כשיטת רבנן, וסיפא [וסופה] כשיטת ר' מאיר!

אמר רב חסדא: אין [כן] אכן רישא רבנן [ראשה כשיטת חכמים] וסיפא [וסופה] כשיטת ר' מאיר. רב יוסף אמר: משנה זו כשיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [ולקח וצירף אותה על פי שיטות התנאים השונות] כלומר, יש כאן שיטה שלישית, של רבי, שקיבל את דעת ר' מאיר בענין כהן שעבר ואת דעת חכמים בענין מרובה בגדים.

ד משנה אין בין במה גדולה כגון הבמה שהיתה בנוב או בגבעון שבה היה לאחר חורבן משכן שילה המרכז הדתי לבמה קטנה שבה היה מקריב כל יחיד, אלא פסחים, שאין מקריבים קרבן פסח בבמה קטנה. זה הכלל: כל שהוא נידר ונידב, כלומר, כל קרבן שתחילת חיובו היא בנדר או בנדבה — קרב בבמה קטנה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב אלא הוא חובה (כגון פסח) — אינו קרב בבמה קטנה.

ה גמרא ושואלים: ואין הבדל ביניהם אלא פסחים ותו לא [ולא עוד]? והרי מן ההמשך נלמד שיש הבדלים נוספים! ומשיבים: אימא [אמור] כל קרבן שהוא חובה וקבוע לו זמן מסויים כעין פסחים.

ומעירים: מני [כשיטת מי היא המשנה] — כשיטת ר' שמעון היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו בבמה גדולה אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן, כגון קרבנות הציבור הקבועים, אבל חובות שאין קבוע להם זמן, כגון קרבנות שגגה של כל העדה כולה — הכא [כאן] בבמה קטנה והכא [וכאן] בבמה גדולה לא קרב [מקריבים], אלא בבית המקדש.

ו משנה אין בין שילה שבה היה המשכן במשך דורות רבים לירושלים שבה נבנה המקדש, אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, כלומר, בכל התחום שאפשר לראות את שילה, משום ששילה לא היתה עיר חומה, וכל מה שהיה בתחומה הוא בכלל העיר. ובירושלים אוכלים רק לפנים מן החומה.

וכאן וכאן, גם בשילה וגם בירושלים, קדשי קדשים נאכלין רק לפנים מן הקלעים, ובשילה היו קלעים אלה יריעות המשכן ובירושלים הם חומות העזרה. והבדל נוסף: קדושת שילה