נבל בעלך מורד במלכות הוא, שדוד ראה עצמו כמלך, ונבל הוא מסרב לפקודותיו ולא צריך למידייניה [ואין צורך לדון אותו] כדרך שדנים דין אחר. אמרה לו: אינך יכול לעשות זאת כי עדיין שאול קיים והוא מלך בפועל ולא יצאה טבעך (מטבע שלך) בעולם, כלומר עדיין אין אתה מלך מוכר לכל ולכן אינך רשאי לדון אדם כמורד במלכות. אמר לה: "וברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים" (שמואל א' כה, לג).

ושואלים: דמים הלוא תרתי [שנים] משמע ומדוע לא אמר "בדם" שהוא לשון יחיד? אלא מלמד שגילתה את שוקה ונתאוה לה והלך לאורה (מן האש שלה) בשל תאוותו אליה, שלש פרסאות, ואמר לה: השמיעי לי כלומר השמעי לי ותיעתרי לי לבוא עליך. ומכיון שהיתה נדה, הרי דמים תרתי משמע; דם נדה ושפיכות דמים! אמרה לו: "ולא תהיה זאת לך לפוקה" (שמואל א' כה, לא) ומדייקים: "זאת" — מכלל דאיכא אחריתי [מכאן שיש אחרת] שעשויה להיות לו למכשול, ומאי ניהו [ומה הוא] המעשה האחר? המעשה של בת שבע. ומסקנא הכי הואי [והסיום, בסוף דבר, כך היה] שאכן נכשל בבת שבע. ומכאן שאביגיל היתה נביאה, שידעה מראש שכך יקרה.

אגב הזכרת ענין זה, מבארים עוד דברים שנאמרו בענין זה. בין הדברים שאמרה אביגיל לדוד, היה גם: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים" (שמואל א' כה, כט), כי הוות מיפטרא מיניה [כאשר נפרדה ממנו] אמרה ליה [לו]: "והטיב ה' לאדני וזכרת את אמתך" (שמואל א' כה, לא)

אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפיתגם עממי: איתתא בהדי שותא פילכא [האשה יחד עם השיחה היא גם מחזיקה את הפלך], כלומר, אשה אגב עבודה אחת דואגת גם להרויח דבר נוסף, שהרי כל מה שבאה לדוד, היה זה כדי להציל את נבל בעלה, ועם זאת רמזה לו, שאם ימות בעלה יזכור אותה וישאנה לאשה. ואכן כך עשה, שלאחר מות נבל נשא אותה דוד לאשה. איכא דאמרי [יש אומרים] שהשתמש רב נחמן בפתגם אחר: שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי [משפיל את ראשו והולך הברווז, אבל עיניו צופות] מרחוק למצוא דבר מה, אף אביגיל נהגה כן.

חולדה היתה נביאה דכתיב [שנאמר]: "וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור ושפן ועשיה אל חולדה הנביאה" (מלכים ב' כב, יד) בשליחות המלך יאשיה, ושואלים: ובמקום דקאי [שעומד, שנמצא] ירמיה היכי מתנביא איהי [איך נתנבאה היא]? שמפני כבודו של ירמיהו הגדול ממנה ראוי היה לה שלא להתנבא! אמרי בי [אמרו חכמי בית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב: חולדה קרובת משפחה של ירמיה היתה, ולא הוה [היה] מקפיד עליה,

ושואלים: בכל זאת ויאשיה גופיה [עצמו] היכי שביק [איך עזב] את ירמיה ומשדר לגבה [ושלח אליה]? אמרי דבי [אמרו חכמי בית מדרשו] של ר' שילא: מפני שהנשים רחמניות הן, וקיוה שתאמר לו דברים רכים יותר.

ר' יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם [היה שם] מפני שהלך להחזיר את עשרת השבטים מגלותם. ומנלן דאהדור [ומניין לנו שהחזירם]? דכתיב [שנאמר]: "כי המוכר אל הממכר לא ישוב" (יחזקאל ז, יג), אפשר שיובל כבר בטל, לפי שהיובל נוהג רק כשכל שבטי ישראל במקומם, ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא מלמד שירמיה החזירן,

ויאשיהו בן אמון מלך עליהן, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בבית אל" (מלכים ב' כג, יז), וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל שהיא עיר בממלכת ישראל? אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן. רב נחמן אמר: ראיה יש לדבר מהכא [מכאן], שנאמר: "גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי" (הושע ו, יא) משמע ששבו למקומם.

אסתר מניין שהיתה נביאה — דכתיב [שנאמר]: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א) והרי "ותלבש אסתר בגדי מלכות" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא רמז הוא שלבשתה רוח הקדש, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ותלבש", וכתיב התם [ונאמר שם]: "ורוח לבשה את עמשי" (דברי הימים א' יב, יח) וכשם ששם הכוונה לרוח הקודש — אף כאן מלכות זו היא רוח הקודש.

אגב הזכרת הנביאות אמר רב נחמן: לא יאה [יפה], לא מתאימה יהירותא לנשי [יהירות, גאוה, לנשים]. וראיה לדבר: תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו [שתי נשים גאוותניות היו והיו שמותיהן מכוערים]: חדא [אחת] שמה זיבורתא [דבורה], וחדא [ואחת] שמה כרכושתא [חולדה], ומנין שהיו יהירות? זיבורתא כתיב [דבורה נאמר] בה: "ותשלח ותקרא לברק" (שופטים ד, ו) ואילו איהי [היא עצמה] לא אזלה לגביה [הלכה אליו]. כרכושתא כתיב [חולדה נאמר] בה: "אמרו לאיש אשר שלח אתכם אלי" (מלכים ב' כב, טו) ולא אמרה אמרו למלך.

כיון שהוזכרה חולדה הנביאה, אמר רב נחמן: חולדה מבני בניו של יהושע היתה, ורמז לדבר — כתיב הכא [נאמר כאן]: "חולדה הנביאה אשת שלם בן תקוה בן חרחס" (מלכים ב' כב, יד), וכתיב התם [ונאמר שם] ביהושע: "ויקברו אותו... בתמנת חרס" (שופטים ב, ט) ללמד שיש קשר ביניהם.

איתיביה [הקשה לו] רב עינא סבא [הזקן] לרב נחמן: הלא שנינו — שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה ובנו ברוך, ושריה, ומחסיה אביו, וירמיה ואביו חלקיה, חנמאל בן דודו של ירמיה, ושלום אבי חנמאל. ר' יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה. וראיה לדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] בחולדה "בן תקוה" וכתיב התם [ונאמר שם] ברחב "את תקות חוט השני" (יהושע ב, יח).

אמר ליה [לו]: עינא סבא, [הזקן] ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר לו: פתיא אוכמא [סיר שחור] כלומר, עמית בתורה שיגע והשחיר פניו עליה, מיני ומינך [ממני וממך] תסתיים שמעתא [השמועה] שאנחנו יכולים לצרף את שתי השמועות ולומר: דאיגיירא ונסבה [שהתגיירה רחב ונשאה] יהושע והיתה חולדה איפוא גם מזרעו של יהושע וגם משל רחב. ותוהים: ומי הוו ליה זרעא [האם היה לו זרע] ליהושע? והכתיב [והרי נאמר] ברשימת היחס של שבט אפרים: "... נון בנו יהושע בנו" (דברי הימים א' ז, כז) ואינו מונה הלאה, משמע שלא היו לו בנים! ומשיבים: אכן, בני [בנים] לא הוו ליה [היו לו], ואולם בנתן הוו ליה [בנות היו לו].