סירוסין שהופך ומשנה את סדר המגילה — לא יצא. ר' מונא אומר משום (בשמו של) ר' יהודה: אף בקריאה סירוגין, אם שהה והפסיק זמן רב כדי שיוכל לגמור בזמן זה את כולה — חוזר לראש. אמר רב יוסף: הלכה כר' מונא בהלכה זו שאמר משום ר' יהודה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מה שאמר ר' מונא כדי לגמור את כולה, מה פירושו? האם הכוונה מהיכא דקאי לסיפא [מהמקום שהוא עומד בו באותה שעה עד לסופה]? או דלמא [שמא] הכוונה היא מרישא לסיפא [מראש לסוף] המגילה כולה? אמר ליה [לו]: הכוונה היא מרישא לסיפא [מתחילה לסוף], שאם כן שאתה אומר ממקום שהוא עומד בו, הלא נתת דבריך לשיעורין, שבכל מקום שמפסיק יש שיעור אחר להפסקה, ואין חכמים קובעים שיעור שאינו קבוע.

אמר ר' אבא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: הלכה כר' מונא. ושמואל אמר: אין הלכה כר' מונא. ומעירים: בסורא מתנו הכי [היו שונים כך] כלשון שאמרנו, ואילו בפומבדיתא מתנו הכי [היו שונים כך] בגירסה שונה במקצת, אמר רב כהנא אמר רב: הלכה כר' מונא ושמואל אמר: אין הלכה כר' מונא. רב ביבי מתני איפכא [היה שונה להיפך], רב אמר: אין הלכה כר' מונא, ושמואל אמר: הלכה כר' מונא.

אמר רב יוסף: נקוט [החזק] את הגירסה של רב ביבי בידך, שמסתבר שהיא הנכונה, שאנו יודעים כי הכלל הוא ששמואל הוא דחייש ליחידאה [שחושש לדעת יחיד המחמיר] אף כשרבים חולקים עליו ומקילים. וראיה לדבר, דתנן [שכן שנינו במשנה] בנושא אחר: שומרת יבם, כלומר, אשה שמת בעלה בלא בנים והיא מחכה ("שומרת") שהיבם (ואם אפשר הגדול באחים) ייבם אותה וישאנה או יחלוץ לה, ובינתים קידש אחיו של אותו יבם את אחותה של האשה הזאת, משום (בשמו של) ר' יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו לאח הזה: המתן ואל תישא את האחות עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ויפטור אותך מכל זיקה אל היבמה, שבין אם יחלוץ לה ובין אם יקחנה לו לאשה נותק בכך כל קשר של זיקה אל המשפחה ובכלל זה אל האח המקדש. שכל עוד לא נעשה מעשה הרי היבמה קשורה ("זקוקה") לכל אחד מהאחים, ועל ידי כך היא נחשבת כמעין אשתו ויש חשש לגבי חלות הקידושין באחותה, ואסור לו מדברי סופרים לישא את אחותה שהיא כעין אחות אשתו. ואולם חכמים חולקים על דעה זו וסוברים כי אין לאף אחד מן האחים פרט לגדול שבהם כל זיקה אליה ולכך אינה כלל כעין אשתו לשום ענין וממילא אינו אסור באחותה.

אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה, ומכאן למדנו שהוא חושש לדעת היחיד המחמיר.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: השמיט בה הסופר (במגילה) אותיות או פסוקין שלמים וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם בעל פה — יצא. כלומר, אם היה קורא בעל פה מלה אחת או פסוק אחד — אינו נפסל.

מיתיבי [מקשים]: שנינו, אם היו בה במגילה אותיות מטושטשות או מקורעות, אם רשומן עדיין ניכר בספר — כשרה, ואם לאו [לא] — פסולה, משמע שאפילו חסרון אותיות אחדות פוסל את המגילה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זו] שאמרנו שאם היו בה אותיות מקורעות או מטושטשות פסולה, הרי זה דווקא אם היה זה בכולה בכל המגילה, הא [זו] שאמרנו שאם חסר פסוק או שניים כשרה — הוא דווקא כשאינו אלא במקצתה, ובאופן כזה החיסרון אינו מעכב.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם השמיט בה הקורא פסוק אחד — לא יאמר: אקרא את כולה כסדרה ואחר כך אחזור ואקרא אותו פסוק שהשמטתי, אלא חוזר מיד וקורא מאותו פסוק שהשמיט ואילך. וכן, אם נכנס אדם לבית הכנסת ומצא צבור שקראו חציה של המגילה — לא יאמר: אקרא חציה השני עם הצבור, ואחר כך אשלים ואקרא חציה הראשון לבדי או עם ציבור אחר, אלא קורא אותה מתחילתה ועד סופה.

ב שנינו במשנה: שהקורא את המגילה מתנמנם — יצא. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] מתנמנם? אמר רב אשי: נים [ישן] ולא נים [ישן], תיר [ער] ולא תיר [ער], דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מידכר [שאם קוראים לו הוא עונה, אך אינו יודע להשיב דבר הדורש מחשבה, וכאשר מזכירים לו דבר שאירע הוא נזכר] זה הוא מתנמנם.

ג שנינו במשנה: אם היה קורא את המגילה תוך כדי שהיה כותבה או דורשה או מגיהה — אם כוון לבו כדי לצאת ידי חובה יצא. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דקא [אם מדובר שהוא] מסדר פסוקא פסוקא [פסוק פסוק] בעל פה וקוראו ואחר כך כתב לה [כותב הוא אותה], אם כן כי [כאשר] כוון לבו מאי הוי [מה היה בכך]? הלא קורא על פה הוא! אלא צריך לומר דכתב פסוקא פסוקא וקרי ליה [שהוא כותב פסוק פסוק במגילה ואחר כך קורא אותו],

אבל גם אז ומי יצא [והאם כך הוא יוצא] ידי חובה? והאמר [והרי אמר] ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כדברי האומר שקוראים את המגילה כולה. ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שקוראים רק מ"איש יהודי" (אסתר ב, ה) ואילך, בכל זאת צריכה שתהיה כתובה כולה, וכיצד אפשר לומר שיוצא בקריאת מגילה שלא נכתבה עוד?

אלא צריך לומר כך: דמנחה [שמונחת] מגילה שלימה קמיה [לפניו] וקרי לה מינה פסוקא פסוקא וכתב לה [וקורא הוא ממנה פסוק פסוק וכותב אותה]. ומציעים: לימא [האם נאמר] שפירוש זה מסייע ליה [לו] למה שאמר רבה בר בר חנה, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אסור לכתוב אפילו אות אחת בכתבי הקודש שלא מן הכתב, ומכאן ראיה שכך עושים. ודוחים: אין זו ראיה, דלמא דאתרמי ליה אתרמויי [שמא מדובר שרק הזדמנה לו הזדמנות] ואולי אכן מותר לכתוב את כולה בעל פה, ובברייתא מדובר כשהזדמן שהעתיק ממגילה כתובה.

ואגב כך דנים גופא [לגופה] של אותה הלכה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב, מיתיבי [ומקשים] על כך: אמר ר' שמעון בן אלעזר: מעשה בר' מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא (באסיה הקטנה) שמפני הגזירות לא יכלו לעבר בארץ ישראל, ועשה זאת במקום אחר. ולא היתה שם מגילה וכתבה מלבו (בעל פה) — וקראה!

אמר ר' אבהו: שאני [שונה] ר' מאיר דמיקיים ביה [שהתקיים בו] מה שנאמר: "ועפעפיך יישרו נגדך" (משלי ד, כה), ועל פסוק זה אמר ליה [לו] רמי בר חמא לר' ירמיה מדפתי: מאי [מה פירוש] "ועפעפיך יישרו נגדך"? אמר לו: אלה דברי תורה שקשה מאוד לזכרם על בוריים דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג, ה) ואפילו הכי [כך] מיושרין הן אצל ר' מאיר שהוא ידע את הכל בשלימות בעל פה.

מסופר: רב חסדא אשכחיה [מצא אותו] את רב חננאל דהוה כתב [שהיה כותב] ספרים (ספרי תורה) שלא מן הכתב שכן ידע את כולה בעל פה, אמר ליה [לו]: ראויה כל התורה כולה להכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. ושואלים: מדקאמר [ממה שאמר] כל התורה כולה ראויה שתיכתב על פיך — מכלל דמיושרין הן אצלו, שהיה רב חסדא בטוח שרב חננאל ידע את הכל בעל פה במלוא הבקיאות, ואם כן והא [והרי] ר' מאיר כתב שלא מן הכתב? ומשיבים: שעת הדחק שאני [שונה], שכיון שלא היתה שם מגילה כלל אפשר היה לסמוך על בקיאותו, אבל לכתחילה אין עושים כן.

מסופר, כי אביי שרא [התיר] לדבי בר חבו [לבית בן חבו] שהיתה אומנותם בייצור תפילין ומזוזות למיכתב [לכתוב] תפלין ומזוזות שלא מן הכתב. ושואלים: דעתו זו כמאן [כשיטת מי]? ומסבירים: כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' ירמיה אומר משום רבינו (הוא רבי יהודה הנשיא): תפלין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב, ואין צריכות שרטוט שורות על הקלף לפני כתיבתן.

ומסכמים: והלכתא [והלכה] כך היא: תפלין אין צריכין שרטוט לפני הכתיבה, אולם מזוזות צריכין שרטוט. אידי ואידי [אלו ואלו] יכולות שתהיינה נכתבות שלא מן הכתב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מיגרס גריסין [גרוסות הן] בפי הכל, והסופרים יודעים אותן יפה, ולכן מותר לכותבן אפילו בעל פה.

ד נאמר במשנה שאם היתה כתובה בסם, בסיקרא וגו' — לא יצא ידי חובה. ומסבירים את המילים: "סם" הוא הקרוי בארמית סמא (ארסן, זרניך), "סקרא" — אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה בארמית, מין צבע אדום, "קומוס" — הוא הקרוא קומא (שרף היוצא מן העץ).