ספירה זו ביממא [ביום] בלבד היא ולא בלילה כאמור "וספרה לה שבעת ימים" (ויקרא טו, כח).

א שנינו במשנה: וכולן שעשו משעלה עמוד השחר — כשר. ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו] שמעמוד השחר כבר נחשב יום? אמר רבא: שאמר קרא [הכתוב] "ויקרא אלהים לאור יום" (בראשית א, ה), ופירושו: למאיר ובא קראו יום. כלומר, "אור" כאן אינו שם עצם, אלא הוא כעין פועל, וכוונתו מה שמאיר והולך נקרא "יום", מכיון שמעמוד השחר הולך האור ומתרבה, הרי זה כבר קרוי "יום".

ומקשים: אלא מעתה לפי הסבר זה, הכתוב "ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה), תצטרך לפרש: למחשיך ובא קרא לילה? ואם כן יחשב לילה כבר משעות שאחרי הצהרים, הא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] כי עד צאת הכוכבים לאו [לא] לילה הוא! ואם כן בהכרח יש לפרש חושך ממש, ואף בענין אור אמור שהכוונה לאור ממש.

אלא אמר ר' זירא: מהכא [מכאן] אפשר ללמוד דבר זה, שנאמר: "ואנחנו עשים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים" (נחמיה ד, טו), ואומר בפסוק אחר: "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה" (נחמיה ד, טז), הרי שכבר מעלות השחר נחשב הדבר כיום.

ומסבירים: מאי [מה] הצורך בתוספת זו של ואומר, מדוע הוצרך להביא ראיה מפסוק שני? אלא ודאי בא לדחות את השאלה האפשרית: וכי תימא [ואם תאמר] בכלל שמשעלה עמוד השחר עדיין לאו יממא [איננו יום] ומכי ערבא שמשא [ומשנוטה השמש לערוב] ליליא [לילה] הוא, אלא ואינהו מקדמי ומחשכי [והם שהיו מקדימים ומחשיכים], שהתחילו את העבודה עוד לפני היום והמשיכו אותה גם בלילה — תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר בפסוק השני "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה", ללמד שהזמן שעבדו בו — זמן היום הוא, ומכאן ראיה שכבר מעמוד השחר נקרא יום.

ב משנה אף שמלכתחילה כל המצוות שזמנן ביום יש להשתדל להקדים את עשייתן לתחילתו ("זריזין מקדימין"), אולם אין זה אלא מלכתחילה, ומצד הדין כל היום כשר להם; כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר בראש השנה, ולנטילת לולב בסוכות ולתפלת המוספין בימי חג ומועד ולקרבנות המוספין במקדש,

ולוידוי הפרים שמתוודים בית דין או הכהן הגדול כאשר הם מביאים פר לכפר על שגגתם בהוראה, ולוידוי מעשר, שחובה להתוודות בשנה השלישית לשמיטה ולומר שאכן הפריש את כל המעשר כראוי (ראה דברים כו, יב-טו) ולוידוי יום הכפורים, שמתוודה הכהן הגדול על קרבנות היום.

לסמיכה על הקרבנות, לשחיטה של הקרבנות, לתנופה של אותן מנחות הצריכות תנופה (הגבהה) במקדש, להגשה של מנחות הצריכות הגשה (שמקריבים אותן) אל המזבח, לקמיצה להוצאת קומץ מן המנחה כדי להקריבו, ולהקטרה של הקומץ על המזבח, למליקה (צוארו של קרבן העוף), ולקבלה של דם הקרבן ולהזיה של הדם על המזבח, ועל הפרוכת,

ולהשקית סוטה במים המרים, ולעריפת העגלה הערופה בנחל (ראה דברים כא, א-ט), לטהרת המצורע בכל הדברים שצריך לעשות כדי לטהרו (ראה ויקרא כ, יד). ולעומת זאת דברים שזמנם בלילה — כל הלילה כשר להם.

וכגון: כל הלילה כשר לקצירת העומר שמצוותו בלילה, ולהקטר (שריפה על המזבח של) חלבים של חטאת ושלמים וקרבנות נוספים שנזרק דמם ביום, ואברים של קרבן עולה. ובדרך כלל: דבר שמצותו ביום — כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה — כשר כל הלילה.

ג גמרא ושואלים: מנלן [מניין לנו] שמצוות אלה מצוותן ביום דווקא? לגבי מגילה — שאמר קרא [הכתוב]: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח). ולקריאת ההלל — דכתיב [שנאמר בו]: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" (תהלים קיג, ג). ר' יוסי אומר הראיה היא ממה שנאמר בהלל: "זה היום עשה ה'" (תהלים קיח, כד), משמע ביום ולא בלילה.

ולנטילת לולב — דכתיב [שנאמר]: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים..." (ויקרא כג, מ). ולתקיעת שופר — דכתיב [שנאמר]: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). ולמוספין — דכתיב [שנאמר] בקרבנות המוספים במועדים: "להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" (ויקרא כג, לז). ולגבי תפלת המוספין — הרי כקרבנות מוספין שויוה רבנן [עשו אותה החכמים], שתיקנו חכמים את תפילת המוסף כנגד קרבנות המוספים.

ולוידוי פרים — דיליף [שלומד] בגזירה שווה מן המילים 'כפרה' 'כפרה' מיום הכפורים. דתניא [שכן שנינו בברייתא] לגבי יום הכפורים: נאמר שם "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, יא), ואנחנו אומרים: בכפרת דברים הכתוב מדבר, כלומר, אין הכתוב מדבר בכפרה שיש בהקרבת הקרבן ומתן דמו, אלא לוידוי שהוא הכפרה הנזכרת לענין זה. וכפרה של יום הכיפורים הלא ביממא [ביום] הוא, דכתיב [שנאמר]: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).

ולוידוי מעשר — דכתיב [שנאמר]: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג) וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות" (דברים כו, טז),

משמע: ביום ולא בלילה. לסמיכה ולשחיטה — דכתיב [שנאמר]: "וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחט" (ויקרא ג, ח), להשוות סמיכה לשחיטה, וכתיב [ונאמר] בה בשחיטה "ביום זבחכם" (ויקרא יט, ו), משמע: ביום ולא בלילה. ולתנופה — דכתיב [שנאמר]: "ביום הניפכם את העמר" (ויקרא כג, יב).

ולהגשה — משום דאיתקש [שהוקשה, הושוותה] הגשה לתנופה, דכתיב [שנאמר]: "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח" (במדבר ה, כה), והקרבה היא הגשה. ולמליקה ולקמיצה ולהקטרה ולהזיה — דכתיב [שנאמר]: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. אשר ציוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז, לז-לח), ומכאן למדים שכל מעשי הקרבנות ביום הם.

ולהשקית סוטה שכשרה ביום — אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים 'תורה' 'תורה': כתיב הכא [נאמר כאן] בסוטה "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת" (במדבר ה, ל), וכתיב התם [ונאמר שם] במקום אחר: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך" (דברים יז, יא),