חבר עיר תלמיד חכם הממונה על צרכי העיר, אבל אם יש שם חבר עיר — תנתן הצדקה לחבר עיר והוא יטפל בענין. וכל שכן במקרה שלנו דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי [שהעניים שלי ושלכם עלי הם נשענים], שהוא היה ממונה גם על מתן הצדקה במקומות הסמוכים, ובודאי שראוי להפקיד בידו את הכסף כדי שיחלק אותו לכולם.

א משנה אין מוכרים את כל דבר שבקדושה, שהוא של רבים, ליחיד, אף שהוא משמש בו לאותו שימוש, מפני שמורידים אותו מקדושתו שקודם היה לקדושת רבים ועכשיו הוא רק ליחיד, אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו: אם כן לפי אותו טעם אף לא ימכרו דבר שבקדושה שהוא של עיר גדולה לעיר קטנה, שגם אז ממעטים בציבור.

ב גמרא ושואלים: שפיר קאמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' מאיר, שלכאורה הוכחה טובה היא, ומה עונה ר' מאיר על כך? ומשיבים: ר' מאיר סבור שבמכירה מעיר גדולה לעיר קטנה אין שינוי מהותי — כי מעיקרא קדישא, השתא נמי קדישא [מתחילה היתה קדושה לרבים ועכשיו היא גם כן קדושה לרבים], שהרי אף מכירה לעיר קטנה היא מכירה לציבור, אולם במכירה מרבים ליחיד הלא בסופו של דבר אחרי המכירה ליכא [אין] את אותה קדושה שהיתה בו קודם, שהרי מקודם היה של ציבור ועתה הוא של יחיד.

ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם על נימוק זה — לדעתם אי איכא למיחש [אם יש מקום לחשוש] להורדה בכבוד, אם כן כי האי גוונא נמי איכא למיחש [כגון זה גם כן יש מקום לחשוש], שהרי כלל הוא "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) ואם איננו חוששים להשאיר את הדבר ברוב עם, אף אין צריכים לחשוש בנתינה ליחיד.

ג משנה אין מוכרים בית כנסת אלא על תנאי, שאם ירצו בני הקהילה אחר כך יחזירוהו להם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מוכרים אותו את בית הכנסת ממכר עולם לכל צורך שהוא, חוץ מלארבעה דברים שיש בהם משום בזיון, והם: למרחץ שיש בו אנשים ערומים, ולבורסקי (מקום עיבוד עורות), מפני שריחם רע, לטבילה מאותו טעם של מרחץ, ולבית המים (לבית הכיסא). ר' יהודה אומר: מוכרים אותה את בית הכנסת לשם חצר בלא לפרש לאיזו מטרה, והלוקח — מה שירצה יעשה.

ד גמרא ושואלים: ולשיטת ר' מאיר, היכי דיירי בה [איך דרים אנשים בו] בבית הכנסת לאחר שמכרוהו? הא הויא לה [הרי זו] רבית, שהרי נמכר על מנת להחזירו, ולכשיחזירוהו יקבלו את כל מחירו, ונמצא שהדיירים שדרו ונהנו מהדירה במשך הזמן, הרי הם כאילו הלוו כסף לבית הכנסת וקיבלו עליו ריבית!

אמר ר' יוחנן: ר' מאיר בשיטת ר' יהודה אמרה, שאמר רבי יהודה: צד אחד ברבית מותר. כלומר, ריבית שאיננה מובטחת מראש, אלא עלולה לבוא מתוך שתתבטל העיסקה — הריהי מותרת.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה נושה בחבירו מנה ולא היה לחבר מנה לשלם, ועשה לו שדהו מכר כלומר, הלווה מכר למלוה את השדה כתשלום, ואם לאחר מכן ימצא הלווה כסף יחזיר לו המלווה את השדה — בזמן שמוכר אוכל פירות, אם המוכר־הלווה עדיין אוכל את פירות השדה עד שהוא מחזיר לו את הכסף — בודאי מותר, אבל אם הלוקח (המלוה) הוא שאוכל פירות בינתיים — אסור, שהרי זו ריבית שהוא מקבל על ההשהיה בפרעון הכסף.

ר' יהודה אומר: אפילו לוקח אוכל פירות — מותר, שהרי יתכן שלא ימצא המוכר כסף ונמצא שהשדה היה של הקונה־המלוה מזמן מכירתו, ואין כאן ריבית. ואמר ר' יהודה ראיה לדבריו: מעשה בביתוס בן זונן שעשה שדהו מכר על פי הדרכת ר' אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה. אמרו לו: משם אתה מביא ראיה?! שם שלא כדבריך, המוכר אוכל פירות היה ולא לוקח.

והסברנו: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין שיטת חכמים לשיטת ר' יהודה? צד אחד ברבית איכא בינייהו [יש ביניהם]. מר סבר [חכם זה, ר' יהודה סבור] כי צד אחד ברבית מותר, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבורים]: צד אחד ברבית אסור.

רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] צד אחד ברבית אסור, אלא והכא [וכאן] בענין רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, שההסכם היה שאם יקבל המלוה את כספו, יחזיר המלוה־הלוקח גם את הקרקע וגם את דמי הפירות שאכל, שמר סבר [חכם זה ר' יהודה סבור]: רבית על מנת להחזיר — מותר, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור] אסור. ולשיטה זו, גם בבית הכנסת שנמכר התנו שאם יחזירוהו ישלמו הדיירים שכר דירה.

ה שנינו במשנה: וחכמים אומרים מוכרים אותו ממכר עולם וכו'. בקשר למחלוקת זו מביאים, אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם להשתין מים בתוך ארבע אמות של תפלה, כלומר, לאחר שמתפלל יכול להטיל מים אף באותו מקום.

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? תנינא [שנינו] כך במשנה, ר' יהודה אומר: מוכרים אותה את בית הכנסת לשום חצר, ולוקח מה שירצה יעשה, משמע, אפילו לשמש בית הכיסא. ואפילו רבנן [חכמים] לא קאמרי [אמרו] שאסור, אלא לגבי בית הכנסת דקביע קדושתיה [שקבועה קדושתו], אבל ארבע אמות שהתפלל בהן באופן מזדמן דלא קביע קדושתייהו [שאין קדושתן קבועה], בודאי לא אסרו בכך.

תני תנא קמיה [שנה השונה, חוזר המשניות לפני] רב נחמן ברייתא זו: המתפלל — מרחיק ארבע אמות ממקום תפילתו ומשתין, והמשתין — מרחיק ארבע אמות ומתפלל.

אמר ליה [לו] רב נחמן: בשלמא [נניח] מה שאמרת שהמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל — דבר זה תנינא [שנינו] כבר במקום אחר, ששנינו: כמה ירחיק מהם ממי הרגלים ומהצואה — ארבע אמות כדי שלא יתפלל במקום מאוס.

אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין למה לי? אי הכי [אם כך] שאתה אומר שארבע אמות מתקדשות בתפילה, הרי לפי זה קדשתינהו לכולהו [קדשת את כל] שבילי העיר נהרדעא, שבודאי התפללו אנשים בכל שביל בה. אלא תני [שנה]: ישהה במקום לאחר התפילה כשיעור מהלך ארבע אמות ולא יעשה זאת מיד.

ושואלים: בשלמא [נניח] שהמשתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך יתפלל, הסיבה לכך היא משום ניצוצות (טיפות קטנות) של מי רגלים שאולי עדיין נוטפות ממנו, ויחכה עד שיפסקו, אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות, למה לי? אמר רב אשי: שכל כדי הילוך ארבע אמות עדיין תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה [ושפתותיו עדיין מרחשות תפילה] ולכן צריך שיעשה הפסקה מסויימת.

ו אגב הלכה זו מביאים כמה דברים על מעשי חכמים. וזלפ"ן הוא הסימן להם (= זכאי, אלעזר, פרידא, נחוניא).

שאלו תלמידיו את ר' זכאי: במה זכית שהארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה, ולא כניתי שם לחבירי, ולא ביטלתי קידוש היום (של שבת) על יין. אמא זקנה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה שהיו נוהגות הנשים ללבוש על השיער מתחת לכיסוי הראש והביאה לי במחירה יין לקידוש היום, עד כדי כך הקפדתי במצוה זו.

ומעירים: תנא [שנה] החכם: כשמתה אמו הניחה לו שלש מאות גרבי (כדי) יין, שבזכות מצוה זו זכתה והתעשרה והיה לה יין רב. כשמת הוא, הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.

מסופר: רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה [היה חגור בקש ועומד לפני] רב, אמר ליה [לו] רב: מאי האי [מה זה]? מדוע לבוש אתה כך? אמר לו: לא הוה [היה] לי יין קידושא, ומשכנתיה להמיינאי ואתאי ביה קידושא [לקידוש, ומישכנתי את חגורתי והבאתי בה, במחירה, יין לקידוש]. אמר ליה [לו] רב: יהא רעוא דתיטום בשיראי [יהי רצון שבזכות מצוה זו תהיה טמון ומכוסה בתוך משי].

ומספרים: כי איכלל [כאשר התחתן] רבא בריה [בנו] של רב הונא, רב הונא איניש גוצא הוה, גנא אפוריא [אדם נמוך היה ושוכב היה על מיטה], וכיון שהיה נמוך לא שמו לב שהוא שוכב במיטה. אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי [באו בנותיו וכלותיו פשטו את בגדיהן והשליכו עליו עד שהתכסה כולו במשי] שזכה לעושר, ונתקיימה בו ברכתו של רב כלשונה. ומספרים: כששמע רב על כך איקפד [הקפיד] על רב הונא, ואמר: מאי טעמא [מה טעם] לא אמרת לי כי [כאשר] ברכתיך: "וכן למר [לאדוני]", שאם היית אומר כן היה מתקיים גם בי דבר זה?

עוד מסופר: שאלו תלמידיו של ר' אלעזר בן שמוע: במה, באיזו זכות הארכת ימים? אמר להם: מימי לא עשיתי קפנדריא (קיצור דרך) לבית הכנסת, כלומר, לא עברתי בבית הכנסת כדי לקצר בו את הדרך, ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, כלומר, לא הלכתי למקומי בראש בית המדרש בין האנשים היושבים שם על הארץ, שלא להיראות כמהלך על ראשיהם, ולא נשאתי כפי לברכת כהנים בלא ברכה לפני כן.

כיוצא בו שאלו תלמידיו את ר' פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, אלא אני הייתי תמיד הראשון.