|
טקסט הדף מנוקד
קָרֵי עֲלֵיהּ וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מְצַיְּנִין לֹא עַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְלֹא עַל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה וְלֹא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל אֲבָל מְצַיְּנִין עַל הַשִּׁדְרָה וְעַל הַגּוּלְגּוֹלֶת עַל רוֹב בִּנְיַן וְעַל רוֹב מִנְיַן הַמֵּת וְאֵין מְצַיְּנִין עַל הַוַּודָּאוֹת אֲבָל מְצַיְּנִין עַל הַסְּפֵיקוֹת וְאֵלּוּ הֵן הַסְּפֵיקוֹת סְכָכוֹת וּפְרָעוֹת וּבֵית הַפְּרָס וְאֵין מַעֲמִידִין צִיּוּן בִּמְקוֹם טוּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת הַטְּהָרוֹת וְאֵין מַרְחִיקִין צִיּוּן מִמְּקוֹם טוּמְאָה שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּכְזַיִת מִן הַמֵּת אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְהָא תְּנַן אֵלּוּ שֶׁמְּטַמְּאִין בְּאֹהֶל כְּזַיִת מִן הַמֵּת אָמַר רַב פָּפָּא הָכָא בִּכְזַיִת מְצוּמְצָם עָסְקִינַן דְּסוֹף סוֹף מִיחְסָר חָסַר מוּטָב יִשָּׂרְפוּ עָלָיו תְּרוּמָה וְקׇדָשִׁים לְפִי שָׁעָה וְאַל יִשָּׂרְפוּ עָלָיו לְעוֹלָם וְאֵלּוּ הֵן הַסְּפֵיקוֹת סְכָכוֹת וּפְרָעוֹת סְכָכוֹת אִילָן הַמֵּיסֵךְ עַל הָאָרֶץ פְּרָעוֹת אֲבָנִים פְּרוּעוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר בֵּית הַפְּרָס כְּדִתְנַן הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס וְכַמָּה הוּא עוֹשֶׂה מְלֹא מַעֲנֶה מֵאָה אַמָּה וּבֵית הַפְּרָס מִי מְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ וְרַב יְהוּדָה בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּידַּשׁ טָהוֹר אָמַר רַב פָּפָּא לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּשָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר כָּאן בְּשָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר וְשָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר בֵּית הַפְּרָס קָרֵי לֵיהּ אִין וְהָתְנַן שְׁלֹשָׁה בֵּית הַפְּרָס הֵן שָׂדֶה שֶׁנֶּאֱבַד בָּהּ קֶבֶר וְשָׂדֶה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר וּשְׂדֵה בוֹכִין מַאי שְׂדֵה בוֹכִין רַב יְהוֹשֻׁעַ בַּר אַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָמַר שָׂדֶה שֶׁמַּפְטִירִין בָּהּ מֵתִים וְטַעְמָא מַאי אָמַר אֲבִימִי מִשּׁוּם יֵאוּשׁ בְּעָלִים נָגְעוּ בָּהּ וּשְׂדֵה שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר לָא בָּעֵי צִיּוּן וְהָא תַּנְיָא מָצָא שָׂדֶה מְצוּיֶּנֶת וְאֵין יָדוּעַ מָה טִיבָהּ יֵשׁ בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר אֵין בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם זָקֵן אוֹ תַּלְמִיד לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בַּדָּבָר אָמַר רַב פָּפָּא כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּשָׂדֶה שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר דְּצַיְּינוּהָ יֵשׁ בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁנֶּחְרַשׁ בָּהּ קֶבֶר אֵין בָּהּ אִילָנוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאָבַד בָּהּ קֶבֶר וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִילָנוֹת מִגַּוַּאי וְקֶבֶר מִבָּרַאי כִּדְאָמַר עוּלָּא בְּעוֹמְדִין עַל הַגְּבוּלִין הָכָא נָמֵי בְּעוֹמְדִין עַל הַגְּבוּלִין רש"י
קרי עליה ושם דרך. שמחשב בשעות אי זה מהן להקשות אי זה מהן שלא להקשות: אבל מציינין על השדרה. שאע''פ שאינה אלא עצם אחד מטמא טומאה באהל: רוב בנינו. כגון עצמות גדולות כגון קוליות אע''פ שאין בו רוב מנינו: רוב מנינו. רוב העצמות ואע''פ שאין בו רוב בנינו: אין מציינין על הוודאות. הואיל דברור לכולי עלמא דאית ביה טומאה ודאית לא מטלטלי באותו מקום טהרות: אבל מציינין על הספיקות. שיש עליהן אהל כגון סככות ופרעות הסמוכות לרה''ר הסמוך לבית הקברות דמספקא לן בהו טומאה דכיון דיש עליהן אהל רגילים לקבור שם במקום צנוע: סככות ופרעות ובית הפרס. מפרש לקמן: אין מעמידין הציון על הטומאה שלא להפסיד טהרות. שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא על הציון פתאום ויטמאו הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון אלא עושין הציון סמוך לטומאה ברחוק כל שהוא וכשבא על הציון מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה: אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה. יותר מכל שהוא: שלא להפסיד ארץ ישראל. שכשרואה הסימן מיד פורש ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא לצורך: וכזית מן המת אינו מטמא באהל. דקתני אין מציינין על כזית מן המת ולא על כל דבר שאינו מטמא באהל: אמר רב פפא. לעולם כזית מטמא באהל והא דקתני אין מציינין בכזית מצומצם עסקינן דמחסר חסר בקרקע ולהכי אין מציינין: ישרפו עליו [תרומות] וטהרות שעה אחת. דכל העובר על אותו כזית כשנקבר מחדש שורפין טהרותיו דעדיין לא חסר: ואל ישרפו עליו לעולם. שאם מציינין אותו שורפין עליו (על) כל תרומה שעוברין על אותו ציון לעולם שלא לצורך שהרי חסר וזימנין דלא חזי ליה כגון בלילה וכי הדר חזי ליה ואמר נטמאת תרומתי ושרף לה והיא לא נטמאת דההיא כזית כבר חסר וכשאין מציינין אותו אין שורפין עליו אלא מחדש שלא חסר: אילן המיסך על הארץ. וטומאה תחת נוף אחד ואינו יודע תחת איזה נוף עושה ציון: בית הפרס. חצי מענה תלם אחד של מאה אמה: מנפח אדם. ההולך לשחוט פסחו דאם יש עצם כשעורה המטמא בהיסט מתפזר ברוח ועושה פסח בבית הפרס אזיל לו ואי מטמא באהל. היכי אזיל עליה בשדה שאבד בה קבר. קתני דמציינין דמטמא באהל אבל בשדה שנחרש בה קבר אין צריך לציין ולא מטמא באהל דנימא מחרישה סלקיה לטומאה: שלשה בית הפרס הן. שאין הולכין בו אוכלי תרומה: שמפטירין בה את המתים. שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאום ממקומן והולכין להם ובאין אנשי המקום ומקבלין אותן ורוחצין אותן שם וקוברין אותן: וטעמא מאי. חוששין ביה משום טומאה: משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם: ושדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון. דקא מתרצת הא דקתני מנפח אדם בית הפרס כשנחרש: ואינו יודע מה טיבה. אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול להכנס בה בנפיחה דמטמא באהל: יש בה אילנות בידוע שנחרש. השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינו מטמא באהל אלמא מדקתני בה מצא שדה מצויינת דמציינין בית הפרס שנחרש: אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולא נחרש ומטמא באהל: רבי יהודה אומר. לעולם לא הוי בחזקת שנחרש עד שיהא שם זקן או ת''ח שיהא יודע שנחרש: אמר רב פפא. לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר: יש בה אילנות בידוע שנחרש. לאחר שציינוה ולעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון: אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולא נחרש: וליחוש דלמא אילנות מגואי וטומאה מאבראי. ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בה קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בה קבר: בעומדין האילנות על הגבולין. של רשות הרבים דודאי ליכא טומאה מבראי דלא קברי אינשי ברשות הרבים אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות: .
תוספות
אין מציינין. אין צריך ציון ואי גבי יום טוב מיירי הברייתא איכא לפרש אסור לציין ואסור לטרוח ביום טוב: עצם כשעורה. והוא הדין יותר מכשעורה כדמוכח בסמוך אינו מטמא באהל והאי דנקט כשעורה משום דבהאי שיעורא מטמא במגע דהכי הלכה למשה מסיני כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין דף קכו:): שאינו מטמא באהל. כגון תרווד רקב כדאיתא בהעור והרוטב (חולין דף קכו: ושם) ושדה שנחרש בה קבר כדלקמן בשמעתין ואפילו איכא ספק טומאה שמטמא בהיסט בלא נגיעה לא הצריכום ציון דהיסט לאו מילתא דשכיחא היא שידרוס על קנה שטומאה עליו ולכך לא החמירו חכמים לציין משום היסט: אילן המיסך על הארץ. סמוך לבית הקברות דמספקא לן אי איכא טומאה תחתיו אי לא מסתמא אמרינן דמת תחתיו כיון דדרך מקום צנוע הוא ולכך בעי ציון ע''א דידעינן ודאי דאיכא טומאה תחת נוף אחד של אילן ויש הפרש בין נוף לחבירו ואין ידוע באיזה מקום ישנה והכי נמי איכא לפרש גבי אבנים שיש אבנים זו אצל זו הבולטות מן הגדר: מנפח אדם בית הפרס והולך דמסתמא ליכא למימר שהגיעה המחרישה עד המת וליכא לאחזוקי מקום טהור בטמא מספק אלא חכמים החמירו משום חומרא דטהרות ומשום הכי הקילו דליכא ספיקא דאורייתא הם אמרו והם אמרו ולא היו רגילים לקבור מתים בעומק כי השתא בזמן הזה הילכך לא חיישינן שמא המת בעומק תחת המחרישה ומן הדין אפילו נפוח לא צריך כי אם חומרא בטהרות שהחמירו חכמים בדבר ואמאי לא חייש שיהא מת בקרקע ואין נוגע בו ומטמא באהל אי נמי בלא המאהילים מן הצדדים הוו מטמאין לאדם באהל אלא שמע מינה דלא מטמא באהל: יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. דתניא התם (תוספתא דאהלות פי''ז) שדה שאבד בה קבר אינה ניטעת כל נטע וכגון שראויה לאילנות ויש לנו לומר דמסתמא אם לא שאבד בה קבר היו נוטעים בתוכה אי נמי בידוע לאו דוקא ואגב דנקט רישא בידוע נקט סיפא בידוע וכן צ''ל לפי' הקונטרס:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|