א משנה מי שהפך את זיתיו, שלפני כבישת הזיתים בבית הבד מניחים אותם בערימה זמן מסויים כדי שיתרככו, והופכים אותם, ואחר כך צריך להביאם מהר ככל האפשר לכבישה, ואם אירעו אבל שאינו רשאי לעשות מלאכה בזמן אבלותו, או שאירעו אונס כלשהו שלא יכול לעשות את הדבר לפני החג, או שהטעוהו פועלים שאמרו שיבואו ולא באו — טוען קורה ראשונה שרשאי הוא להכניס את הזיתים לבית הבד ולטעון את הקורה במשקולות, כדי שיצא השמן מן הזיתים בכבישה ראשונה ומניחה לגמור מלאכתה לאחר המועד, אלו דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר: זולף (סוחט) וגומר, ואחר כך גף (שם את המגופה על חביות השמן) כדרכו, שכיון שהוא דבר האבד לא הצריכו חכמים לעשות בו אף שינויים אלה.

ב גמרא תחילה תוהים על הצירוף: פתח התנא באבל וסיים במועד שהרי משנתנו פותחת במקרה של אבל ומסיימת בדיני מועד ולא מובן מה היחס בין הדינים הללו. אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: כל המשנה עוסקת בדיני חול המועד, ומסבירה שאם לא יכול אדם לעשות את מלאכתו לפני המועד, מפני אבילות או אונס אחר, הרי זה רשאי לסיימה במועד כדי שלא יהא בכך הפסד מרובה. זאת אומרת: דברים המותרין במועד, אסורים בימי אבלו, ולכן נחשב לו האבל שלפני המועד כאונס, שאינו יכול לעשות בו כל מלאכה, אבל עושה אותה במועד.

רב אשי אמר: לא כך פירוש המשנה אלא בסגנון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [נאמרה משנתנו], והיא מדברת בשתי הלכות שונות. וכך יש להבין את הדברים: בקטע ראשון מדובר בדין אבילות (ללא קשר עם המועד) לא מיבעיא [נצרכה] לומר בימי אבלו שאיסור מלאכה בהם מדרבנן [מדברי סופרים] הוא ושרי [ומותר] לעשות מלאכה של דבר האבד, אלא אפילו במועד שאיסור מלאכה שבו הוא מדאורייתא [מן התורה] בכל זאת במקום פסידא [הפסד] שרו רבנן [התירו חכמים].

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב שישא בריה [בנו] של רב אידי, וזו לשונה: אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו: היו זיתיו הפוכין — טוענין לו אותם אחרים בבית הבד, וכך כדו שצריך לגוף במגופה ופשתנו כשצריך להעלות אותו מן המשרה ששורים אותו במים לפני ניפוצו, ואם לא יוציאוהו יירקב, וצמרו להעלות מן היורה שהכניסו אותו כדי לצבוע אותו, ומרביצים (משקים מעט) את שדהו משתגיע עונת המים שלו, שבמקומות רבים היה שדה אחר שדה לפי תור מקבל מים מן המעין או הנהר, ואם לא ישתמש במים יפסיד את התור להשקאה. ומכאן ראיה לרב שישא שאפילו דבר האבד אסור לאבל לעשות בעצמו אלא על ידי אחרים בלבד.

ר' יהודה אומר: אף זורעין לו שדה ניר (שדה שהיה כבר חרוש) וכן שדה העומדת לפשתן כאשר זמן הזריעה הוא חשוב ביותר, ואם יזרע השדה במאוחר יהיה בכך הפסד. אמרו לו חכמים: אם לא תזרע אותה שדה ניר בבכיר (בעונה מוקדמת) תזרע באפל (בעונה מאוחרת יותר), וכן אם לא תזרע פשתן — תזרע ממין אחר, ולכן אין זה נחשב הפסד מרובה ולא התירו לו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: היו זיתיו הפוכין ואין שם אומן היודע לכבוש אותם אלא הוא, כדו צריך לגוף ואין שם אומן אלא הוא, פשתנו להעלות מן המשרה, וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא — הרי זה יעשה בעצמו בצינעא.

יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם היה אותו אבל אומן לרבים במלאכה הנחוצה להם, או ספר או בלן לרבים, והגיע עת הרגל ערב יום טוב, ואין שם אומן באותה מלאכה אלא הוא — הרי זה יעשה מלאכתו אפילו בפרהסיא, שצורך הרבים דוחה את אבלו של אדם פרטי.

האריסין המעבדים שדה תמורת אחוז מסויים מן היבול והחכירין החוכרים שדה עבור כמות תבואה ידועה, והקבלנין המקבלים על עצמם עבודה מסויימת בסכום קצוב בשדות אחרים — הרי אלו יעשו אחרים בשבילן את מלאכתם בימי האבל. החמרין הגמלין והספנין — הרי אלו לא יעשו מלאכתם בזמן האבל, ואם היו הם או בהמותיהם מוחכרין או מושכרין אצל אחרים — הרי אלו יעשו לפי ששכירה זו היתה אישית ואין אחר יכול למלא את מקומם. שכיר יום אפילו היה בעיר אחרת שאין יודעים בה שהוא בימי אבלו, מכל מקום לא יעשה. היתה מלאכת אחרים בידו, אף על פי שבקיבולת (שעובד בקבלנות, ולא בימים ידועים, אלא מקבל שכר על המלאכה הגמורה) — לא יעשה.

על משפט אחרון זה תוהים מיד: אף על פי שבקיבולת, ולא מיבעיא [נצרכה לומר] שאינה קיבולת שהיא אסורה?! אדרבה (להיפך), קיבולת כדידיה דמי [כשלו היא נחשבת], שהרי אינו מחוייב לגומרה בזמן מסויים והוא מקבל אותה לפי שכרו בעבודה ויש לאסור, ואם אינה בקיבולת יש להתיר! אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: בין קיבולת בין שאינה קיבולת — לא יעשה.

היתה מלאכתו ביד אחרים והם צריכים לעשות עבורו, אם היה הדבר בביתו — לא יעשו מלאכה, בבית אחר — יעשו.

מסופר: מריון בריה [בנו] של רבין, ומר בריה [בנו] של רב אחא בריה [בנו] של רבא הוה להו ההוא גמלא דתורא בהדי הדדי [היה להם צמד שוורים יחד בשותפות], שור לכל אחד, איתרעא ביה מילתא [אירע בו דבר] של אבילות במר בריה [בנו] של רב אחא בריה [בנו] של רבא ופסקיה לגמליה [והוציא את צמדו] את השור שלו מן הצמד, שלא רצה שתיעשה מלאכה ברכושו בימי אבלו ונמצא שאי אפשר היה עוד לחרוש באותו צמד. אמר רב אשי בתמיהה: גברא רבה [אדם גדול] כמר בריה [בנו] של רב אחא עביד הכי [עושה כך]? נהי דלפסידא דידיה לא חייש, אדאחרים לא חייש [אם אמנם להפסד של עצמו אינו חושש, הגם להפסד של אחרים אינו חושש]?! והרי נמצא שותפו מפסיד על ידי כך! והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אם היו מושכרין או מוחכרין אצל אחרים — הרי אלו יעשו! ומדוע לא ימשיך השותף לעבוד בבהמתו של מר בר רב אחא?

ומעירים, הוא מר בנו של רב אחא סבר: אדם חשוב שאני [שונה] שמעיקר הדין מותר הדבר, אבל אדם חשוב צריך לדקדק יותר, שלא ילמדו ממנו לזלזל בהלכה.