יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה.

א מסופר: רב הונא חצדו ליה חצדא במועדא [קצרו לו קציר בחול המועד]. איתיביה [הקשה לו] רבה בר רב הונא לאביו רב הונא: שנינו, טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור, וכן דבר שאבוד במועד — מותר לעשותו במועד, דבר שאינו אבוד במועד — אסור.

במה דברים אמורים בדברים התלושין מן הקרקע, אבל דבר המחובר לקרקע — אפילו כולו אבוד אסור. ואם אין לו מה יאכל אז מותר הכל: קוצר ומעמר, ודש, וזורה התבואה ברוח ובורר החיטים מן המוץ וטוחן אותם לקמח, ובלבד שלא ידוש בפרות שהיא הדרך שבה עושים דישה גדולה בימות החול. הרי שכשיש לו מה לאכול, אסור לקצור אף בדבר האבוד לגמרי, ומדוע אם כן הורה רב הונא לקצור במועד והרי בודאי היה לו מה לאכול!

אמר ליה [לו] רב הונא: שיטה זו דעת יחידאה [יחיד] היא, ולא סבירא לן כוותיה [ואין אנו סבורים כמותו], דתניא [שכן שנינו בברייתא], כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום (בשם) ר' יוסי: דבר התלוש מן הקרקע, אפילו מקצתו אבוד — מותר, והמחובר לקרקע אפילו כולו אבוד — אסור. ואם כן רואים אנו שדעה זו, שכל מלאכה במחובר לקרקע אסורה לגמרי, הובאה כדעת יחיד — כדעתו של ר' יוסי בלבד, ולא הודו לו חכמים.

על הסברו זה של רב הונא שואלים: ואי [ואם שיטת] ר' יוסי היא הברייתא המתירה עבודה במחובר לקרקע רק אם אין לו מה לאכול, אם כן כשאין לו מה לאכול והותר לו ידוש נמי [גם כן] בפרות?! הא [הרי] אמר רב יצחק בר אבא: מאן [מי הוא] תנא זה הסבור שיש לעשות שינוי במועד בדבר האבד — שלא כשיטת ר' יוסי, הרי שלשיטת רבי יוסי אין צורך בשינוי ומדוע אם כן אמר התנא שישנה ולא ידוש בפרות?

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך]: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דכל יומא לאו [שבכל יום לא] בפרות דיישי [דשים], האידנא נמי לאו [עכשיו גם כן לא] שינוי הוא, וכיון שרגילים לדוש גם באופן זה, אין צורך לעשות במועד דווקא בפרסום גדול.

תנו רבנן [שנו חכמים]: טוחנין במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור. ואם טחן במועד לצורך, והותיר — הרי זה מותר לאוכלו לאחר המועד. וכן קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור, ואם קצץ והותיר — הרי זה מותר לשימוש אחר החג.

מטילין שכר (מכניסים את הפירות למים כדי שיתססו וייעשה מהם שיכר) במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור, ואם הטיל והותיר — הרי זה מותר. ובלבד שלא יערים, שלא יעשה מתחילה ביודעין יותר מכדי הצורך, לנצל את היתר העבודה במועד.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור, אחד שכר תמרים, ואחד שכר שעורים. ואף על פי שיש לו שיכר ישן, מערים ושותה מן החדש. כלומר, רשאי הוא להערים ולומר שרצונו לשתות שיכר חדש, ולעשות שיכר במועד. משמע שמותר להערים בכגון זה! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מערימין בכך, ר' יוסי בר יהודה אומר: מערימין.

ב מסופר: רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא [קצרו לו קציר בחול המועד] שמע שמואל על כך איקפד [והקפיד]. ושואלים: לימא [האם לומר] כי שמואל כיחידאה סבירא ליה [כדעת יחיד סבור הוא], כשיטת רבי יוסי האוסר כל מלאכה, אפילו בדבר האבד, במחובר לקרקע? ומשיבים: לא אלא חצדא דחיטי הוה, דלא הוה פסיד [קציר חיטים היה זה, שאיננו נפסד] אם דוחים את קצירתו, ולכן הקפיד.

שואלים: אם כן, ורב מאי טעמא עביד הכי [מה טעם עשה כך]? ומשיבים: אין לו מה יאכל הוה [היה] והיה נזקק למזון ולכן היה מותר לקצור לו. ושואלים: אם כן, ושמואל מדוע הקפיד? ומסבירים: לא סיימוה קמיה [סיימו את הדבר לפניו] לספר לו שרב עשה זאת מחמת דוחקו. אי נמי [או גם כן], אדם חשוב שאני [שונה] וצריך היה לדעתו להחמיר אפילו בכגון זה.

מסופר: ר' יהודה נשיאה [הנשיא] נפק בחומרתא דמדושא [יצא בשבת בחותמת של אלמוג שהיתה על גבי טבעתו], ואשתי מיא דאחים קפילא ארמאה [ושתה מים שחימם טבח גוי]. שמע ר' אמי על כך איקפד [והקפיד] על שני הדברים. אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד [מה טעם הקפיד]? אי [אם] משום חומרתא דמדושא [חותמת האלמוג] הא תניא [הרי שנינו בברייתא]: השירין (הצמידים), הנזמים והטבעות — הרי הן ככל הכלים הניטלין (שמותר לטלטלם) בחצר, ואם כן נשאם ר' יהודה הנשיא כדין.

אי [אם] משום דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה [ששתה מים שחימם טבח גוי], הא [הרי] אמר שמואל בר יצחק אמר רב: כל דבר שנאכל כמות שהוא חי, גם אם בישלו אותו גויים אין בו משום איסור בישולי גויים ומים ודאי בכללם. ומותר! ומשיבים על שתי השאלות: אדם חשוב שאני [שונה] וצריך להקפיד יותר משאר אנשים.

אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו היוצאת עם ניסור העץ, ולא יותר. ומעירים: לייט עלה [קילל על כך] אביי מי שעושה מלאכה רבה כזאת רק לצורך זה.

מסופר: רב אשי הוה ליה אבא [היה לו יער] במקום שלנייא, אזל למיקצייה בחולא דמועדא [הלך לקצוץ אותו בחול המועד לצורך מסויים], אמר ליה [לו] רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך [מה דעתך] במה שאתה עושה, האם סומך אתה על מה דקאמר [שאמר] רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו — הא לייט עלה [הרי קילל על כך] אביי ומדוע אתה עושה זאת? אמר ליה [לו]: לא שמיע [נשמע] לי, לא שמעתי זאת, כלומר, רצה לומר בלשון עדינה לא סבירא לי [אינני סבור כן]. אישתמיט נרגא בעי למיפסקיה לשקיה [נשמט הברזל של הגרזן מידו של רב אשי ורצה, עמד לקטוע את רגלו], שבקיה [הניחו, את היער] ולא קצצו והדר אתא [וחזר ובא] לאחר המועד לקוצצו, משום שהבין שאירע לו הדבר משום שעבר על דברי אביי.

מסופר: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים.

מסופר: ר' ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחולא דמועדא [היה לו פרדס אחד שהגיע זמנו לקטיפה בדיוק בחול המועד], קטפיה [קטף אותו] באותו זמן, כיון שאי אפשר היה לאחר הרבה. לשנה הבאה שהיוה כולי עלמא לפרדיסייהו לחולא דמועדא [השהו הכל את פרדסיהם מלקטפם עד חול המועד] כדי שיוכלו לעשות את קטיפם במועד. אפקריה [הפקירו] ר' ינאי לפרדיסיה ההוא שתא [את הכסף שהרויח מפרדסו שבאותה שנה], משום שגרם על ידי קציצתו מכשול לרבים, שלמדו ממנו להקל שלא כדין.

ג משנה מכניס אדם פירותיו מן השדה הביתה מפני שחושש מן הגנבים, ושולה (מוציא) פשתנו מן המשרה (המים ששורים אותו בהם) לפני ניפוצו בשביל שלא תאבד ותירקב במים, ובלבד שלא יכוין מתחילה את מלאכתו לעשותה בחול המועד. וכולן בכל המלאכות אם כוונו מלאכתן במועד — יאבדו, אם אנשים התכוונו וקבעו מראש לעשות את המלאכה דווקא במועד, ילכו הפירות הללו לאיבוד.

ד גמרא על מה שנאמר במשנה שמכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, תנא [שנה החכם בתוספתא]: ובלבד שיכניסם בצנעא לתוך ביתו ולא יעשה בפרהסיא.

מסופר: רב יוסף הוה ליה כשורי [היו לו קורות], עיילינהו ביממא [הכניס אותן לבית ביום, בחול המועד],

אמר ליה [לו] אביי: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ובלבד שיכניסם בצנעא בתוך ביתו! אמר ליה [לו] רב יוסף: צנעא דהני [הצינעה של אלה] — יממא [יום] הוא, ומדוע, כיון דבליליא בעו גברא יתירי [שבלילה צריכים לאנשים יתרים], שכאשר אנשים רואים פחות דרושים יותר אנשים לעשות את אותה עבודה, ובעו מדוכרי דנורא [וגם צריכים לפידי אש], ממילא אוושא מילתא [יעשה הדבר רעש] גדול בלילה מביום.

ה שנינו במשנה: ושולה פשתנו מן המשרה וכו', ושנינו שאם כיוון מלאכתו במועד — צריך לאבד מה שעשה. בעי מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: מי שכוון מלאכתו מלכתחילה כדי לעשותה במועד ומת, מהו שיקנסו בניו אחריו, האם גם הם צריכים לאבד את מה שעשה אביהם במועד?

וצדדי השאלה; אם תימצי [תמצא, תרצה] לומר לפי ההלכה בדיני בכורות