|
טקסט הדף מנוקד
דְּמוּת דְּיוֹקְנִי נָתַתִּי בָּהֶן וּבַעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֲפַכְתִּיהָ (כָּפוּ) [יֵהָפְכוּ] מִטּוֹתֵיהֶן עָלֶיהָ מְנוּדֶּה וּמְצוֹרָע מָה הֵן בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה תֵּיקוּ
אֲבָל אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה דִּכְתִיב וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל מָה חַג אָסוּר בִּמְלָאכָה אַף אָבֵל אָסוּר בִּמְלָאכָה מְנוּדֶּה מַהוּ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה אָמַר רַב יוֹסֵף תָּא שְׁמַע כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בַּיּוֹם אֲבָל בַּלַּיְלָה מוּתָּר וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל מַאי לָאו אַכּוּלְּהוּ לָא אַשְּׁאָרָא תָּא שְׁמַע מְנוּדֶּה שׁוֹנֶה וְשׁוֹנִין לוֹ נִשְׂכָּר וְנִשְׂכָּרִין לוֹ שְׁמַע מִינַּהּ מְצוֹרָע מַהוּ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה תֵּיקוּ אָבֵל אָסוּר בִּרְחִיצָה דִּכְתִיב וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וּרְחִיצָה בִּכְלַל סִיכָה מְנוּדֶּה מַהוּ בִּרְחִיצָה אָמַר רַב יוֹסֵף תָּא שְׁמַע כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בִּרְחִיצָה לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כׇּל גּוּפוֹ אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מוּתָּר וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל מַאי לָאו אַכּוּלְּהוּ לָא אַשְּׁאָרָא מְצוֹרָע מַהוּ בִּרְחִיצָה תֵּיקוּ אָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר מְנוּדֶּה מַהוּ בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל אָמַר רַב יוֹסֵף תָּא שְׁמַע כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בָּעִיר אֲבָל בַּדֶּרֶךְ מוּתָּר הָא כֵּיצַד יָצָא לַדֶּרֶךְ נוֹעֵל נִכְנַס לָעִיר חוֹלֵץ וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל מַאי לָאו אַכּוּלְּהוּ לָא אַשְּׁאָרָא מְצוֹרָע מַהוּ בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל תֵּיקוּ אָבֵל אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה דִּכְתִיב וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא אָסוּר מְנוּדֶּה מַהוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָמַר רַב יוֹסֵף תָּא שְׁמַע כׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר מְנוּדִּין הָיוּ וְשִׁימְּשׁוּ מִטּוֹתֵיהֶן אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְדִלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי דְּקִיל קִיל וְהָא אָמְרַתְּ חֲמִיר סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ זִיל הָכָא קָמְדַחֵי לֵיהּ וְזִיל הָכָא קָמְדַחֵי לֵיהּ מְצוֹרָע מַהוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְאֵין אׇהֳלוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם שְׁמַע מִינַּהּ וְנִיפְשׁוֹט נָמֵי לִמְנוּדֶּה אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִי קָתָנֵי שֶׁאָסוּר שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל בְּמִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא וְאָסוּר נָמֵי בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אָבֵל אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קׇרְבְּנוֹתָיו דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁלָמִים בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁלֵם וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא אוֹנֵן מְנוּדֶּה מַהוּ שֶׁיְּשַׁלַּח קׇרְבְּנוֹתָיו אָמַר רַב יוֹסֵף תָּא שְׁמַע כׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר מְנוּדִּין הָיוּ וְשִׁלְּחוּ קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְדִלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי דְּקִיל קִיל וְהָאָמְרַתְּ חֲמִיר סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ וּמְדַחֵי לֵיהּ מְצוֹרָע מַהוּ שֶׁיְּשַׁלַּח קׇרְבְּנוֹתָיו תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא וְאַחֲרֵי טׇהֳרָתוֹ אַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִן הַמֵּת שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי סְפִירוֹ וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקּוֹדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקּוֹדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ רש"ידמות דיוקני. בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט): [כשאמרו. חכמים גבי עברו אלו ולא נענו (תענית דף יג.) אסור במלאכה וכו' וכן אתה מוצא במנודה]: מאי לאו אכולהו. קאמר דמנודה אסור: לא אשארא. דקתני אעטיפת הראש דאמרי' התם (דף יד:) בתענית צבור מתעטפין ויושבין כמנודין: ורחיצה בכלל סיכה. דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט): כשאמרו אסור ברחיצה. בתענית צבור: אכולהו. ארחיצה נמי דמנודה אסור: לא אשארא. קאמר דמנודה אית ליה דין דהני דתעניות צבור: כשאמרו אסור בנעילת הסנדל. בתענית צבור: ויבא אליה. לאחר אבילות: מנודין היו. למקום: ספיקא הוא. אי קיל אי חמיר: זיל הכא ומדחי. דלקולא אזלי בהדייהו: לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם. בדעתו שדעתו מיושבת עליו: יספרו לו. לעיל מיניה כתיב ואל מת אדם לא יבא לטמא ובכהן משתעי ואחרי טהרתו דהיינו מפרישתו מן המת משיפריש מן המת מונין שבעת ימי הזאתו שבעת ימים אחרים יספרו לו מדאפקיה רחמנא בלשון ספירה ולא נקט הזאה שמעינן שבעת ימי ספירו אם נצטרע: וביום באו ביום טהרתו. כתיב בכהן גדול: תוספותורחיצה בכלל סיכה. תימה אדבעי מהו ברחינה אמאי לא בעי מהו בסיכה: לא אשארא. דמיירי התם בסוף פ''ק דתענית (דף יג.) בנעילת הסנדל ועשיית מלאכה ואעשיית מלאכה לא קאי דהא מנודה שרי במלאכה אלא אנעילת סנדל סוף פ''ק דתענית (שם) מסיק הלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור ובתוס' הרב פי' קשיא ליה מאי שנא בט' באב ויוה''כ אסור לרחוץ אפילו אצבעות כדמשמע בפרק בתרא דיומא (דף עח.) ומביאין לו מטפחת כו' והא תרוייהו מסיכה נפקי אבילות מואל תסוכי שמן יום הכפורים מוסוך לא סכתי (דניאל י) ובשם רשב''ם דלפי המסקנא דמסיק בפ''ק דתענית דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הוא הדין ט' באב ויוה''כ ותימה אמאי לא מייתי בסוגיין דתענית ההיא דמטפחת כו' ובשם רבינו תם שמעתי שהיה אוסר לרחוץ כלל בט' באב ויוה''כ חוץ מידיו שחרית דחשיב להו כמו מלוכלכות בטיט וצואה הואיל ואינו יכול ליגע בפיו ועיניו משום בת מלך: לא אשארא. פי' לא קאי אנעילת סנדל אלא ארחיצה. וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה דאעשיית מלאכה לא קאי כדפרישית לעיל וא''ת ואמאי לא פשיט מר''א דסוף פרק הזהב (ב''מ דף נט: קרע את בגדיו וחלץ מנעליו וי''ל דשמא היה מחמיר על עצמו אי נמי מספקא ליה כי היכי דמספקא לן: ושמשו מטותיהן. בכל הני דלעיל לא מייתי מבני המדבר דלא ידעי היאך היו נוהגין אלא הא פשיטא לן שהיו משמשים מטותיהן שהרי הם היו פרים ורבים וכן גבי שלחו קרבנות דבסמוך שמא יש להוכיח הכי מן הפסוקים: וישב מחוץ לאהלו. פי' בימי ספרו ובימי חלוטו פליגי בה לעיל (דף ז:) כי האי גוונא אמרינן אבל אסור להניח תפילין ולא בכל ימי אבלו קאמרינן אלא יום ראשון בלבד ושני כדלקמן (דף כא.): ואחרי טהרתו. פי' בקונטרס דבטומאת מת איירי ז' ימים ימי הזאתו יספרו לו איירי בימי ספירו וכמו מילתא אחריתי קמ''ל וביום באו לעבודה יביא כהן הדיוט עשירית האיפה וחטאתו כמו חיטוי וקדושתו לעבודה מילי מילי קאמר וקשה אמאי לא מפרש ליה בכהן גדול ויש לומר משום דבכהן הדיוט איירי דכתיב כי אם לאב ולאם ואילו כ''ג לא יטמא לאביו ולאמו ולא ניחא ליה למימר כדאמרינן בקדושין (דף עח:) רישא בכהן גדול וסיפא בכהן הדיוט ועוד דלא הוה קמ''ל מידי אבל כהן הדיוט ביום חינוכו אינו כתיב בקרא בפירוש מיהו קשה לן כיון דמילי מילי כתיב אמאי ר''ש אומר בבאו מקריב בזמן שראוי לביאה וקשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב. ושם) דקאמרינן כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ועוד דהכא נמי לא משמע דאיירי אלא במצורע דאהא דבעי מצורע מהו שישלח קרבנותיו מייתי ליה ונראה לי דר''ש לאפוקי מצורע אתי דרבי יהודה דריש ביום באו ביום שמתחנך לעבודה ור''ש מוקי לביום באו דקאי אדלעיל דאיירי במצורע ולא איירי מידי בעשירית האיפה אלא בא לומר דבמצורע דאיירי בקרא כשיטהר ויכנס לעזרה דהיינו לאחר ימי ספרו אז יקריב חטאתו או שאר קרבנותיו ובתוספות פי' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן בטומאת שרץ ולא בטומאה מגופו והקשה על זה מהא דאמרינן במגילה פ''ק (דף ח.) מזובו ולא מנגעו משמע דאם יטהר מזובו יביא קרבן אע''פ שהוא מצורע וכמו כן קשה למאי דפרישית ותירץ דלא איירי התם לענין קרבן אלא שיהא טהור מדין משכב ומושב דחמירא הוה טפי מבמצורע וצ''ע בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים עד: וטם) ובפרק כל הגט (גיטין דף כח: ושם) מפורש קצת דיני סמיכה שצריך בעלים ואם כן אין טמא מביא קרבנותיו [ועי' תוס' יבמות קד: ד''ה דאמר]: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|