אמר ליה [לו]: אימא קיימת? כלומר, מדוע אינך שואל על אימא, שהיא אחותך, אם היא קיימת? אמר ליה [לו] ר' חייא: אימא קיימת? אמר ליה [לו]: וכי אבא קיים? כיון שהבין מכך שמתו שניהם, שהם אחיו ואחותו. אמר ליה [לו] רבי חייא לשמעיה [לשמשו]: חלוץ לי מנעלי כסימן של אבילות, ואחר כך הולך אחרי את כלי (בגדי), שאני הולך לבית המרחץ.

ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן ממעשיו של רבי חייא שלושה] דברים בהלכה; שמע מינה [למד מכאן] שאבל אסור בנעילת הסנדל ולכן חלץ את נעליו, ושמע מינה [ולמד מכאן] ששמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ולא יותר, ושמע מינה [ולמד מכאן] שאין זו אבילות של יום שלם, אלא מקצת היום ככולו, שהרי הלך מיד לבית המרחץ. על כל פנים רואים שרבי חייא נהג כך בשמועה רחוקה והרי אמרנו שרבי אחייה נהג אחרת!

ומשיבים: אין זאת קושיה, כי ר' חייא לחוד ור' אחייה לחוד והם אנשים שונים, למרות דמיון השם.

א אמר ר' יוסי בר אבין: שמע שמועה קרובה ברגל וברגל הרי אינו יכול להתאבל, ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה שכבר עברו שלושים יום מאז שמת — עולה (נחשב) לו הרגל למנין הימים כאילו היתה השמועה רחוקה, ואינו נוהג לאחר הרגל אלא יום אחד. כיוצא בו תני [שנה] ר' אדא דמן קסרי ברייתא קמיה [לפני] ר' יוחנן: שמע שמועה קרובה בשבת, ולמוצאי שבת נעשית רחוקה — אינו נוהג אלא יום אחד.

ושואלים: מי ששמע שמועה רחוקה, האם קורע בגדו או אינו קורע? ר' מני אמר: אינו קורע, ר' חנינא אמר: קורע. אמר ליה [לו] ר' מני לר' חנינא: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] אינו קורע היינו [זהו, הטעם לכך] משום דלא איכא [שאין] אבילות שבעה, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] קורע — קריעה בלא שיש אחריה אבילות שבעה מי איכא [האם ישנה]?

ותוהים: ולא [והאם אין]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששנה אותה איסי אבוה [אביו] של ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] אחוה [אחיו] של ר' זירא קמיה [לפני] ר' זירא: מי שאין לו חלוק משלו לקרוע, ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה — קורע. נזדמן לו לאחר שבעה — אינו קורע.

עני [ענה] ר' זירא בתריה [אחריו] והשלים את ההלכה: במה דברים אמורים — בחמשה מתי מצוה (אשתו, אחיו ואחותו, בנו ובתו) שעליהם אינו קורע אחר שבעה, אבל על אביו ועל אמו — קורע והולך גם אחר כך. ולא כדברי רבי מני שאין קריעה בלא אבילות!

ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שקורע, אין זו משום מצות קריעה ממש, אלא מעשה סמלי הוא לכבוד אביו ואמו. אבל עיקר דין קריעה אינו אלא כשיש לאחריו אבילות שבעה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כל האמור בפרשת כהנים ביחס לאותם אנשים שכהן מיטמא להן, אף אבל מתאבל עליהן ואלו הן: אשתו, אביו, ואמו, אחיו, ואחותו, בנו, ובתו. הוסיפו עליהן חכמים קרובים אחרים לענין אבילות: אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו אף שאין מטמא להם.

ומעירים: וכשם שמתאבל עליהם — כך מתאבל על שניים שלהם שכשם שהוא מתאבל על קרוביו, כך גם אם מתו הקרובים להם ביותר ("שניים"), כגון: אבי אביו, בן בנו, בן בתו ובן אחותו — מצטרף לאבלם של קרוביו, אלו דברי ר' עקיבא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אינו מתאבל אלא על בן בנו ועל אבי אביו. ולא על שאר קרובי קרוביו. וחכמים אומרים: כל קרוב שמתאבל עליו אם מת, מתאבל גם עמו כאשר הוא אבל.

ושואלים: דעת חכמים היינו [היא עצמה] דעת התנא קמא [הראשון, ר' עקיבא], ומה הוסיפו בדבריהם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] ביחס לאלה שהם עמו בבית, שלדעת חכמים צריך להתאבל רק אם קרובים אבלים אלה הם עמו בבית, ואילו לדעת ר' עקיבא צריך להתאבל גם כשאינם נמצאים עמו. כי הא [כמו זה] שאמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו] כאשר אירע אבל לאשתו; באפה [בפניה] — נהוג במנהג אבילותא [אבילות], בלא אפה [שלא בפניה] — לא תינהוג במנהג אבילותא [אבילות].

מסופר: מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה [מת לו בן חמיו, אחי אשתו], סבר למיתב עליה [חשב לשבת עליו] שבעה ושלשים, על [נכנס] רב הונא לגביה [אצלו], אשכחיה [מצאו], אמר ליה [לו]: צודנייתא בעית למיכל [מאכלי אבלים רוצה אתה לאכול]?! לא אמרו לכבוד אשתו שהוא מתאבל עמה — אלא באבלה על חמיו וחמותו בלבד.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שמת חמיו או חמותו — אינו רשאי לכוף את אשתו בימי האבל להיות כוחלת את עיניה ולהיות פוקסת באודם את לחייה, אלא אף הוא כופה (הופך) מטתו, ונוהג עמה אבילות. וכן היא, כשמת חמיה או חמותה — אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אף על פי שאמרו אינו רשאי לכוף את אשתו בזמן אבלה להיות כוחלת ולהיות פוקסת ואינה רשאית לזלזל באבילותה. באמת אמרו שבכל זאת מוזגת לו את הכוס, ומצעת לו מטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו שהם דברי חיבה שבין איש לאשתו, שאין בהם ענין קישוט יתר וזלזול באבל. על כל פנים קשיין אהדדי [קשות הברייתות זו על זו], שמן הראשונה משמע שאף הוא נוהג אבילות ובשניה נאמר רק שאינו רשאי לכפותה לזלזל באבילות שלה!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן]: כאן — בחמיו וחמותו צריך אף הוא לנהוג אבילות, כאן — בשאר קרובים של אשתו שהיא חייבת באבילות עליהם, שאף שאשתו מתאבלת עליהם — הוא עצמו אינו זקוק לכך, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לא אמרו לכבוד אשתו שהוא מתאבל עימה אלא כשהיא אבילה על חמיו וחמותו בלבד.

מסופר: אמימר שכיב ליה בר בריה [מת לו בן בנו], קרע עילויה [עליו] קריעה. אתא בריה [בא, נכנס בנו] — קרע שוב באפיה [בפניו] להראות שהוא מצטרף עמו בצערו ובאבלו, אידכר [נזכר] שבאותה שעה שקרע לפני בנו במיושב קרע, קם [עמד] וקרע שוב במעומד.

אגב אותו ענין מספרים, אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: קריעה שהיא צריכה להיות במעומד מנלן [מניין לנו]? אמר לו: דכתיב [שנאמר] כאשר שמע איוב שמתו בניו: "ויקם איוב ויקרע את מעלו" (איוב א, כ).