מצוה שאני [מצוה שונה] וכיון שמצוה להניח תפילין, אין מחמירים על האבל שלא יניח אפילו בימי הבכי.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה — לא יעשה מלאכה. מכאן ואילך אם זקוק לכך עושה בצינעא בתוך ביתו. וכן האשה כשהיא אבילה טווה בפלך בתוך ביתה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים לאבלו אינו הולך לבית האבל האחר לנחמו, מכאן ואילך הולך, אבל אינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין בין האבלים שבאותו בית.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום כלל. משלשה ועד שבעה משיב שלום כשפונים אליו, ואינו שואל. מכאן ואילך שואל ומשיב כדרכו.

ומקשים: וכי שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה ומתו בניו של ר' עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול.

בשעת פטירתן (כשנפרדו ממנו) עמד ר' עקיבא על ספסל גדול, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו מתו עלי שני בנים חתנים — מנוחם הוא (כלומר אני הייתי מתנחם) בשביל כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא בשוק שאין כל ישראל באים לנחמם, אלא ודאי כך אמרתם "תורת אלהיו בלבו" (תהלים לז, לא) וכיבדתם את תורתו — וכל שכן ששכרכם כפול שנחמתם אבלים ועשיתם כבוד לתורה, לכו לבתיכם לשלום. משמע שאומרים שלום גם ביום הראשון של האבל!

ומשיבים: כבוד רבים שאני [שונה] שמפני כבודם התירו לו לשאול בשלום.

שנינו בברייתא שמשלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, מכאן ואילך שואל ומשיב כדרכו.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר: המוצא את חבירו אבל, בתוך שלשים יום למאורע — מדבר עמו עוד תנחומין ואינו שואל בשלומו, ואם מצאו לאחר שלשים יום — שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין עוד, שלא להזכיר לו שוב את צערו.

מתה אשתו ונשא אשה אחרת — אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין, כדי שלא לפגוע באשה החדשה. אולם אם מצאו בשוק לבדו — אומר לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש. הרי שיש איסור בשאילת שלום כל שלושים יום ולא שבעה בלבד!

אמר רב אידי בר אבין, כך יש להבין: בברייתא הראשונה מדובר באבל, שהוא שואל לאחר שבעה בשלום אחרים — שאחרים שרויין בשלום, ובברייתא השניה שאינו שואל כל שלושים מדובר באחרים, שאחרים אין שואלין בשלומו, כיון שהוא האבל אינו שרוי בשלום.

ומקשים: והא מדקתני [והרי ממה ששנינו] שהאבל אחר שלושה ימים משיב שלום, מכלל הדבר אתה למד דשיילינן ליה [ששואלים לו בשלום]? ומשיבים: מדובר בכאלה דלא ידעי [שאין יודעים] שאבל הוא ולכן שאלו בשלומו.

ומקשים: אי הכי [אם כן] ששאלו בשלומו בלא לדעת, התם נמי [שם גם כן] בשלושה ימים הראשונים יתכן שישאלו אותו ויהיה מותר לו להשיב! ומשיבים: התם [שם] בתוך שלושה מודע להו ולא מהדר להו [מודיע להם שהוא אבל ואינו מחזיר להם שלום], הכא לא צריך לאודועינהו [כאן לאחר שלושה אינו צריך להודיעם] אלא משיב שלום.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המוצא את חבירו אבל בתוך שנים עשר חדש — מדבר עמו תנחומין, ואינו שואל בשלומו. לאחר שנים עשר חדש — שואל בשלומו, ואינו מדבר עמו עוד תנחומין, אבל מדבר עמו מן הצד, שבדרך אגב יכול לומר "תתנחם" בלי לפרט שם המת.

ובענין זה אמר ר' מאיר: המוצא את חבירו אבל לאחר שנים עשר חדש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה — לאדם שנשברה רגלו וחיתה (והבריאה), מצאו רופא ואמר לו: כלך (בוא) אצלי שאני שוברה שנית וארפאנה, כדי שתדע שסממנין (תרופות) שלי יפין ומועילים לרפואה, כך המנחם את חבירו לאחר שכבר התנחם עם הזמן. ומכאן רואים שעד שנים עשר חודש עדיין אין שואלים בשלומו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] ששנינו שאין שואלים בשלומו כל שנים עשר חודש, הרי זה באבל על אביו ואמו, הא [זה] ששנינו ששואלים לאחר שבעה, הרי זה באבל על שאר קרובים.

ושואלים: התם נמי [שם גם כן] בשאר קרובים לאחר שלושים ידבר עמו תנחומין מן הצד ומדוע אמרה הברייתא שלאחר שלושים אינו מדבר עמו תנחומים כלל? ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן]. ומאי [ומה פירוש] אינו מדבר עמו תנחומין — יש להבין: אינו מדבר עמו כדרכו, אבל מדבר עמו מן הצד.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשנים אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן עם שאר האבלים את ימי האבילות מיום הקבורה ומסיים עימם, אף על פי שבסופו של דבר אינו יושב אלא חמישה או שישה ימים. בא ממקום רחוק — מונה לעצמו שבעה שלימים מיום השמועה. מכאן ואילך אחר שלושה ימים אפילו בא ממקום קרוב מונה שבעה לעצמו. ר' שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב — מונה ומסיים עמהן.

אמר מר [החכם]: שלשה ימים הראשונים, אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: והוא שיש גדול הבית בבית ולכן כל שאר הקרובים נגררים אחריו, אולם אם זה שבבית הוא הצעיר והבא ממקום רחוק הוא גדול הבית — ודאי שאינו נגרר אחרי הצעיר ומונה שבעה לעצמו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: