|
טקסט הדף מנוקד
כְּמִי שֶׁנָּגַח שׁוֹר חֲמוֹר וְגָמָל וְנַעֲשָׂה מוּעָד לַכֹּל אָמַר רַב פָּפָּא אִי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְרַב הוּנָא הָא דְּתַנְיָא אֵי זֶהוּ שׁוֹטֶה זֶה הַמְאַבֵּד כׇּל מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ הֲוָה הָדַר בֵּיהּ
אִיבַּעְיָא לְהוּ כִּי הֲוָה הָדַר בֵּיהּ מִמְּקָרֵע כְּסוּתוֹ הוּא דַּהֲוָה הָדַר בֵּיהּ דְּדָמְיָא לְהָא אוֹ דִלְמָא מִכּוּלְּהוּ הֲוָה הָדַר תֵּיקוּ וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס כּוּ' תָּנוּ רַבָּנַן זְכוּר לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים זְכוּרְךָ לְהוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס כָּל זְכוּרְךָ לְרַבּוֹת אֶת הַקְּטַנִּים אָמַר מָר זְכוּר לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים הָא לְמָה לִי קְרָא מִכְּדִי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף רְאִיָּיה רְאִיָּיה מֵהַקְהֵל מָה לְהַלָּן נָשִׁים חַיָּיבוֹת אַף כָּאן נָשִׁים חַיָּיבוֹת קָא מַשְׁמַע לַן אָמַר מָר זְכוּרְךָ לְהוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס בִּשְׁלָמָא אַנְדְּרוֹגִינוֹס אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאִית לֵיהּ צַד זַכְרוּת לִיחַיַּיב קָא מַשְׁמַע לַן דִּבְרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא אֶלָּא טוּמְטוּם סְפֵיקָא הוּא מִי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי סְפֵיקָא אָמַר אַבָּיֵי כְּשֶׁבֵּיצָיו מִבַּחוּץ אָמַר מָר כׇּל זְכוּרְךָ לְרַבּוֹת אֶת הַקְּטַנִּים וְהָתְנַן חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ כָּאן בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִינּוּךְ קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ דְּרַבָּנַן הִיא אִין הָכִי נָמֵי וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא וְאֶלָּא קְרָא לְמַאי אֲתָא לִכְדַאֲחֵרִים דִּתְנַן אֲחֵרִים אוֹמְרִים הַמְקַמֵּץ וְהַמְצָרֵף נְחֹשֶׁת וְהַבּוּרְסִי פְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר כׇּל זְכוּרְךָ מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲלוֹת עִם כׇּל זְכוּרְךָ יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַעֲלוֹת עִם כׇּל זְכוּרְךָ נָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָן מְשׁוּחְרָרִים וְכוּ' בִּשְׁלָמָא נָשִׁים כְּדַאֲמַרַן אֶלָּא עֲבָדִים מְנָלַן אָמַר רַב הוּנָא אָמַר קְרָא אֶל פְּנֵי הָאָדוֹן ה' מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא אָדוֹן אֶחָד יָצָא זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָדוֹן אַחֵר הָא לְמָה לִי קְרָא מִכְּדֵי כׇּל מִצְוָה שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּיבֶת בָּהּ עֶבֶד חַיָּיב בָּהּ כׇּל מִצְוָה שֶׁאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּיבֶת בֵּהּ אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב בָּהּ דְּגָמַר "לָהּ" "לָהּ" מֵאִשָּׁה אָמַר רָבִינָא לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי נָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָן מְשׁוּחְרָרִין מַאי שֶׁאֵינָן מְשׁוּחְרָרִין אִילֵּימָא שֶׁאֵינָן מְשׁוּחְרָרִין כְּלָל לִיתְנֵי עֲבָדִים סְתָמָא אֶלָּא לָאו שֶׁאֵינָן מְשׁוּחְרָרִין לִגְמָרֵי וּמַאי נִינְהוּ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שְׁמַע מִינַּהּ וְהַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא וְחוֹלֶה וְהַזָּקֵן תָּנוּ רַבָּנַן רְגָלִים פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין דָּבָר אַחֵר רְגָלִים פְּרָט לְחִיגֵּר וּלְחוֹלֶה וּלְסוֹמֵא וּלְזָקֵן וּלְשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו וְשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו לְאֵתוֹיֵי מַאי אָמַר רָבָא לְאֵתוֹיֵי רש"יכמו שנגח שור חמור וגמל. דבבא קמא (דף לז.) דנעשה מועד לכל ולא אמרינן עד שיהא מועד בשלשה בכל מין ומין דהואיל והועד שלשה נגיחותיו בשלשה מינין אין זה מקפיד על מין אחר אף כאן לא באו שלשה דברים לידו בבת אחת אלא כולן משום שטות: אי שמיעא ליה. הא דתניא דמשמע בדבר אחד מחזיקין אותו בשוטה הוה הדר ביה: זכור. אם נאמר זכור אין לך להוציא אלא את הנשים עכשיו שנאמר זכורך בא להוציא אף טומטום ואנדרוגינוס עם הנשים: נשים פטורות. בפ''ק דקדושין (דף לד:) ילפינן לה: מהקהל. דהוי נמי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות: אתא קרא למעוטי ספיקא. בתמיה למה לי קרא מהיכא תיתי לן לחיוביה: כשביציו מבחוץ. אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך איצטריך קרא למעוטי: המקמץ. מפרש במסכת כתובות (דף עז.) המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהן עורות שקורין קורדוו''ן שמעבדים אותן בצואת כלבים: והמצרף נחשת. שמצרפו במקום שחופרין אותו מן הקרקע כדמפרש במסכת כתובות (שם) וכל אלו ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חביריהם: כדאמרן. זכור להוציא את הנשים: לה לה מאשה. כתיב הכא וכתב לה (דברים כד) וכתיב התם או חפשה לא נתן לה (ויקרא יט): לא נצרכה כו'. מיהו למשנה אחרונה הואיל ובידינו לכוף את רבו חייב דאין לו אלא אדון אחד: דבר אחר כו'. פרט לבעלי קבין מפעמים נפקא כדאמרינן לעיל הלכך רגלים למעוטי מי שצריך משענת אחרת לבד מרגליו: תוספותאו דלמא מכולהו. מי אמרינן דכיון דמקרע דדמי להאי הדר ביה גם לאינך דחשיב בהדי מקרע הדר ביה או דלמא מהאי לחודיה: זכורך. להוציא טומטום ואנדרוגינוס. בירושלמי בעי מה אמר רבי יהודה באנדרוגינוס דשמעינן ליה דמתיר דמחללין עליו שבת נשמענא מן הדא רבי יוחנן בן דהבאי בשם רבי יהודה אומר אף הסומא ולית בר נש אמר אף אלא דהוה מודה על קדמייתא כו' ומוקי טעמא דהתם גבי שבת דריש זכר מה תלמוד לומר ערל אפילו מקצת ערל והכא כל זכורך פרט לטומטום ואנדרוגינוס: אלא טומטום ספיקא הוא. ואע''ג דאנדרוגינוס נמי ספיקא הוא [אפ''ה מחייבי] מטעם מקצת זכורך כדאמר הש''ס אלא טומטום הואיל ונשים פטורות והאי אימא אשה הוה ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה וא''ת בנדה פרק המפלת (דף כח: ושם) מפקינן מזכר [עד נקבה תשלחו] (במדבר ה) [זכר] ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ולא פריך מידי אומר הר''י דהתם איכא תרי קראי ומפיק ליה מייתורא דקרא אבל הכא ליכא אלא חד קרא הלכך יש לאוקומא באנדרוגינוס מטעם דקאמר ולהכי פריך ליה בבכורות בפ' על אלו מומין (דף מא: ושם) בגמרא דרבי ישמעאל אין לך מום גדול מזה אנדרוגינוס ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכן בפרק דם שחיטה (כריתות כא.) גבי כוי ובריש פרק בתרא דיומא (דף עד.) דבכל הני ליכא רק מחדא קרא ובהכי יתכן ההיא דשילהי הערל (יבמות דף פא.) קאמר רבי שמעון אנדרוגינוס זכר מאכיל בתרומה ואלו בפרק על אלו מומין (בכורות דף מב.) אמר רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון הרי הוא אומר הזכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס אלא ודאי התם קרא יתירא הזכר ובפרק קמא דב''מ (דף ז.) העשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק ולא פריך אצטריך קרא למעוטי ספק דכולא קרא יתירא להכי ובשילהי פ''ק דחולין (דף כב: ושם) גבי תחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול פריך ליה אצטריך קרא למעוטי ספיקא מתורים ובני יונה ממה נפשך או קטן או גדול הוי וכשר לחדא מינייהו וקמי שמיא גליא היא ולא למעוטי רק אחד וליתכשר גבי אידך בשם רבי יצחק בן ברוך צ''ע ויש להקשות לייתי על תנאי ואם הוא אשה ליהוי נדבה ואפילו למ''ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו''ט ליקרבו למחר דשפיר עדיף אפילו למאן דאמר תשלומין דראשון כדפי' לעיל (דף ב.) וי''ל דמבטל ליה מסמיכה ואע''ג דסמיכה לא מיעכבא כדאיתא ביומא (דף ה.) מכל מקום לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה דהכי קאמר הש''ס פרק האשה בפסחים (דף פט.) גבי ה' שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן ולא דמי לערל וטמא משלחין קרבנותיהן וגם לקמן ממעטינן ליה משום דכל שישנו בביאה ישנו בהבאה ולא משום סמיכה דהתם גברא בר חיובא ואריא הוא דרביעא עליה שאינו יכול לסמוך אבל האי לאו בר חיובא הוי דאימא איתתא הוא אבל הא ק''ל דתיפשוט מהכא דסמיכה בכל כחו בעינן דאי באקפויי ידיו לייתי וליתני ולסמוך דהכי פריך לקמן פרק שני (דף טז:) ואיכא למימר דבכל ענין ממעט ליה קרא: לא נצרכה אלא לחציו עבד וחציו בן חורין. ולא תימא דקאי עליה ג''ש דלה לה מאשה וקשה דעליה כתיב או חופשה לא ניתן לה ומוקי לה רבי עקיבא בהשולח (גיטין דף מא: ושם) ובכריתות (דף יא.) בחציה שפחה וחציה בת חורין וי''ל מכל מקום אצד עבדות כתיב כדמוכח קרא או חופשה לא ניתן לה אך קשה הכא משמע בחציו עבד לפי משנה אחרונה חייב דלפי משנה ראשונה קיימא הכא כדאיתא לעיל ריש מכילתין ואלו בגיטין ריש השולח (דף מב:) מיבעי ליה מי שחציו עבד אם יש לו קנס או לא שלשים שקלים יתן לאדניו אמר רחמנא והאי אדון הוא ולפי משנה אחרונה קאי דקאמר התם מאי לאו לפי משנה אחרונה ואילו הכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דעד כאן לא מחייבי ליה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי. אבל התם כיון דמית אגליא מילתא דלא הוה עומד לשחרור והתם בכריתות (דף יא.) מתרץ הר''י בענין אחר: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|