מלאכת מחשבת בלבד אסרה תורה ומלאכה שאין אדם חושב לעשותה אינה בכלל זה, ואולם מלאכת מחשבת לא כתיבא [איננה כתובה] בתורה בין דיני שבת אלא במעשה המשכן, ואף על פי שיש קשר בין הדברים מכל מקום איננו מפורש.

א שנינו במשנה כי חגיגות גם הן כהררים התלויים בשערה. ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כתובות הן]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לכדאמר ליה [לכמו מה שאמר לו] רב פפא לאביי: ממאי דהאי [מניין שזה] הכתוב "וחגתם אתו חג לה'" (ויקרא כג, מא) יש לפרשו במשמעות זביחה, ופירוש "חג" הוא קרבן החג? דלמא חוגו חגא קאמר רחמנא [שמא חוגו חג אמרה התורה] בלי קרבן!

וענה לו אביי: אלא מעתה, מה דכתיב [שנאמר] "שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (שמות ה, א), הכי נמי דחוגו חגא [כך גם כן שחוגו חג] הוא משמעות הכתוב? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר שכן הוא גם כן] שאכן הכוונה לחוג חג ולא לזביחה; והכתיב [והרי נאמר]: "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה' אלהינו" (שמות י, כה), הרי שהכוונה ודאי לזביחה!

ועדיין מקשים: דלמא הכי קאמר רחמנא [שמא כך אמרה התורה]: אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי [וחוגו חג לפני]? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] לומר כן, דכתיב [משום שנאמר]: "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כג, יח), ואי סלקא דעתך דחוגא [ואם עולה על דעתך לומר שחג] ממש הוא, וכי תרבא לחגא אית ליה [חלב לחג יש]?!

ומקשים: ודלמא הכי קאמר רחמנא [ושמא כך אמרה התורה] חלב של נדרים הבא בזמן חג לא ילין ו"חג" אינו שם הקרבן אלא זמן המאורע?

ומשיבים: אלא מעתה, נדייק: חלב הבא בזמן חג — הוא שלא ילין, הא [הרי] חלב של כל השנה כולה ילין?! הלא בעולה "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" (ויקרא ו, ב) כתיב [נאמר] ולא יותר מכן!

ואומרים: דלמא אי [שמא אם] מהפסוק ההוא, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הפסוק ההוא למצות עשה הוא שבא, ולכן כתב רחמנא האי ללאו [כתבה התורה את זה "לא ילין" למצות "לא תעשה"]!

ומשיבים: לענין לאו שיש בדבר בחג כבר כתב קרא אחרינא [כתוב, פסוק, אחר] "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד). ושואלים: ודלמא [ושמא] בא הכתוב "לא ילין" כדי ללמד לעבור עליו בשני לאוין ועשה!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר בדרך אחרת: אתיא [בא נלמד] הדבר בגזירה שווה "מדבר" "מדבר"; כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויחגו לי במדבר" (שמות ב, א), וכתיב התם: [ונאמר שם]: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" (עמוס ה, כה), מה להלן הכוונה היא לזבחים של קרבנות — אף כאן החג במדבר הוא הקרבת זבחים.

ושואלים: כיון שהבאנו גזירה שווה, הרי לימוד שלם הוא, ומאי [ומה] ענין של כהררין התלויין בשערה יש כאן? ומשיבים: אין זו ראייה גמורה, כי דברי תורה מדברי קבלה (דברי נבואה) לא ילפינן [אין אנחנו למדים] כרגיל, ואין זו ראייה שלימה.

ב שנינו במשנה שמעילות הן כהררים התלוים בשערה! ושואלים: הלא מיכתב כתיבן [כתובות הן] בתורה (ויקרא ה, יד-טז)? אמר רמי בר חמא: לא נצרכא [נצרכה] אימרה זו של "הררים התלויים בשערה" אלא לכדתנן [לכמו ששנינו במשנה]: השליח שעשה שליחותו, כגון ששלחו בעל הבית לקנות חפץ במעות של הקדש ועשה השליח כהוראת המשלח — בעל הבית מעל וחייב קרבן בשל מעשה השליח, ואם לא עשה השליח שליחותו אלא שינה בה — השליח מעל והוא חייב להביא קרבן כפרה.

ויש לשאול: וכי [וכאשר] עשה שליחותו אמאי [מדוע] מעל בעל הבית? וכי זה חוטא וזה מתחייב? ואם כן, היינו [זה הוא] הדבר בהלכות מעילה שאומרים שהן כהררין התלויין בשערה.

אמר רבא: ומאי קושיא [ומה הקושיה שבכך]? דלמא שאני [שמא שונה] מעילה דילפא [שהיא נלמדת] בגזירה שווה של המילים "חטא" "חטא" מתרומה, מה התם [מה שם] בתרומה שלוחו של אדם כמותו והשליח יכול להפריש תרומה עבור בעל התבואה אף כאן במעילה שלוחו של אדם כמותו, וכשעשה שליחותו הריהו מחייב אותו?

אלא אמר רבא: לא נצרכא [נצרכה] המשנה אלא לכדתניא: [לכמו ששנויה בברייתא]: אם לאחר ששלח בעל הבית את השליח להשתמש בדבר של קודש נזכר בעל הבית שהיה זה חפץ מוקדש ולא נזכר שליח, הרי גם כאשר עשה שליחותו — שליח מעל ולא משלחו, שאין מעילה אלא בשוגג, ובעל הבית שוב אינו שוגג, אלא השליח בלבד שוגג הוא. ובמקרה זה שליח עניא מאי קא עביד [השליח העני, המסכן, מה עשה], שהרי הוא התכוון רק לעשות שליחותו של בעל הבית, ומפני שבעל הבית נזכר מתחייב השליח בדבר? היינו [זה הוא] שאמרו שהלכות מעילה הן כהררין התלויין בשערה.

אמר רב אשי: מאי קושיא [מה הקושי שבכך]. דלמא מידי דהוה [שמא כמו שהוא] בהלכה הכללית של מעילה, שאם מוציא מעות הקדש לחולין הרי מתחייב בקרבן על המעשה גם אם לא ידע כלל שהוא הקדש,

אלא אמר רב אשי: לא נצרכא [נצרכה] משנתנו אלא לכדתנן [לכפי ששנינו בענין זה במשנה]: נטל אדם אבן או קורה של הקדש — הרי זה לא מעל בעצם הנטילה, אבל אם נתנה לחבירו, הרי הוא הנותן מעל, וחבירו לא מעל. ויש לשאול: מכדי מישקל שקלה [הלא לקח אותה], ואם כן מה לי אם מחזיק בה הוא ומה לי אם מחזיר בה חבירו? היינו [זה הוא] שאמרנו שהלכות אלה הן כהררין התלויין בשערה.

ומקשים: ומאי קושיא [ומה הקושי שבכך]? דלמא [שמא] יש לפרש את הדבר כדברי שמואל, שאמר שמואל: הכא [כאן] במשנה זו בענין נטילת האבן אין מדובר בסתם אדם הנוטל לעצמו אבן של הקדש,