אלא לבתו מאנוסתו שאסורה עליו, אף שאיננה בת אשתו (שהרי לא נשא את אמה) דלא כתיבא [שאיננה כתובה] במפורש בתורה.

שאמר רבא: אמר לי ר' יצחק בר אבדימי: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "הנה" "הנה", שנאמר: "ערות אשה ובתה... לא תקח... שארה הנה זימה היא" (ויקרא יח, יז), ונאמר: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" (ויקרא יח, י), וכשם שעם האיסור לשאת אשה ובתה, נאסרו הן הבת והן בת הבת, כך לענין הפסוק השני האוסר בת בתו בכל מקרה (אף מאנוסתו) — אף בתו אסורה.

ואתיא [ובא, נלמד] לענין העונש על עבירה זו "זימה" "זימה", שנאמר לענין אשה ובתה: "זימה היא", ונאמר: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (ויקרא כ, יד).

א שנינו במשנה: הן הן גופי תורה. ותוהים: הני [אלה] — אין [כן] בכלל גופי תורה, הנך [ודברי תורה האחרים] לא, אינם גופי תורה? אלא אימא [אמור] בנוסח זה: הן והן גופי תורה, בין אלה שנתפרשו בכתוב ובין אלה שלא נתפרשו — כולם גופי תורה.

א משנה אין דורשין בעריות בשלשה שהחכם הדורש בדיני עריות החמורים לא יעשה זאת בפני קהל, אלא בפני פחות משני תלמידים, שהוא והם ביחד שלושה, ולא דורשים במעשה בראשית ובסודות הבריאה בשנים, הוא ותלמיד, ולא דורשים במעשה מרכבה שהם ענייני הסוד הקשורים בדרך הנהגתו של העולם ביחיד, אלא אם כן היה אותו יחיד חכם ומבין מדעתו את רובם של דברים.

ובאותו נושא: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי (ראוי) לו כאילו לא בא לעולם; כל המתבונן במה שהוא למעלה מן הרקיע מעל ראשי החיות, מה למטה מהן, מה לפנים מה היה קודם שנברא העולם, ומה לאחור מה יהיה אחר שיכלה העולם (תוספות). וכל שלא חס על כבוד קונו ושואל ועוסק בדברים שאין רשאים לעסוק בהם רתוי (ראוי) לו שלא בא לעולם.

ב גמרא ושואלים: אמרת (שנית) ברישא [בתחילת המשנה]: "ולא במרכבה ביחיד" משמע שאין דורשים כלל במעשה מרכבה אפילו ביחידות, והדר [וחזרת] ואמרת: אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, משמע שיחיד בכל זאת לומד מעשה מרכבה!

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: אין דורשין בעריות לשלשה תלמידים, ולא במעשה בראשית לשנים, ולא מלמדים במרכבה ליחיד אלא אם כן היה התלמיד חכם ומבין מדעתו.

ג בהסברת פרטי הדברים, שנינו: אין דורשין בעריות בשלשה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] שהוא משום דכתיב [שנאמר]: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו), ונאמר כי יש כאן רמז למספר התלמידים. כיצד — "איש איש" — תרי [שנים], "שאר בשרו" — חד [אחד], ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: "לא תקרבו לגלות ערוה", שאם מצויים שלושה אנשים שוב אין דורשים ("לא תקרבו לגלות") בדיני עריות.

ושואלים: אלא מעתה לפי אותה שיטה, מה דכתיב [שנאמר]: "איש איש כי יקלל אלהיו" (ויקרא כד, טו), או "איש איש אשר יתן מזרעו למלך" (ויקרא כ, ב), הכי נמי [כך גם כן] שאסור לדרוש אותם בפני שנים?

ומשיבים: אלא הנהו [אותם] לשונות כפל של "איש איש" מיבעי ליה [צריך לו, לתנא] כדי לרבות את הגוים, שמוזהרין גם על ברכת (כלומר, קללת) השם, וגם על עבודה זרה כישראל.

אולם האי [ריבוי זה] "איש איש" בדיני עריות נמי [גם כן] מיבעי ליה [צריך לו] לרבות את הגוים שמוזהרין על העריות כישראל.

אלא יש לדחות מה שאמרנו קודם, ולומר שיש רמז לאיסור דרשה בפני שלושה מדכתיב [ממה שנאמר] בעריות: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל), ונפרש: "ושמרתם" הרי כאן תרי [שנים], שמיעוט רבים שנים, "משמרתי" — חד [אחד], ואמר רחמנא [ואמרה התורה] בסופו של פסוק זה: "לבלתי עשות מחקות התועבת" (ויקרא יח, ל), ומכאן נלמד שאין דורשים בשלושה.

ושואלים: אלא מעתה מה דכתיב [שנאמר]: "ושמרתם את השבת" (שמות לא, יד), או "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), או "ושמרתם את משמרת הקדש" (במדבר יח, ה), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאין לומדים אותם בשלושה?

אלא אמר רב אשי: יש לדחות רמזים אלה, ולהסביר מאי [מה פירוש] אין דורשין בעריות בשלשה — אין דורשין בסתרי עריות בשלשה. שכל אותם דיני עריות שאינם מפורשים בתורה, ואינם נלמדים אלא מדרשות הכתובים או מהשוואתם — אין דורשים אותם בשלושה.

מאי טעמא [מה הטעם] — אין זה מפני רמז במקרא, אלא סברא הוא. וזהו הטעם: בי תרי כי יתבי קמי רבייהו [שנים שיושבים לפני רבם], חד שקיל וטרי בהדי רביה, ואידך מצלי אודניה לגמרא [אחד מהם נושא ונותן עם רבו בהלכה, והאחר, השני, מטה אוזנו לתלמוד] שהוא שומע. אבל אם יש תלתא [שלושה תלמידים], הרי חד שקיל וטרי בהדי רביה [אחד מהם נושא ונותן עם רבו] והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו [ואותם השניים האחרים נושאים ונותנים זה עם זה ואינם יודעים מה אמר רבם] ואתו למישרי איסורא [ויבואו להתיר איסור] בעריות, שכן לא הקשיבו לדברי רבם, ומסברתם יבואו להתיר.

ומקשים: אי הכי [אם כך], כל התורה נמי [גם כן] לא ילמדו אלא לשניים, שהרי מפני אותו טעם יכולים לבוא בכל מקרה לידי טעות!

ומשיבים: דין עריות שאני [שונה] שאמר מר [החכם]: גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם, ולכן יש לחשוש שאדם שלא למד הלכותיהם כראוי מפי רבו ימצא היתר לעצמו.

ומקשים: אי הכי [אם כך], גזל נמי [גם כן] לא ידרוש אלא בשנים מטעם זה? ומשיבים: יש הבדל בין התאווה לגזל לזו של עריות; עריות — בין כשהן בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה [מרובה יצרו] לכך, ויש לחשוש יותר. גזל, בפניו, כשהדבר עומד בפניו כפיתוי — נפיש יצריה [מרובה יצרו], שלא בפניו — לא נפיש יצריה [אין יצרו מרובה], ולכן אין חוששים כל כך.

ד שנינו במשנה: "ולא במעשה בראשית בשנים". ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ומסבירים, דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך" (דברים ד, לב), וכיון שנאמר הדבר בלשון יחיד, הרי זה ללמדנו כי יחיד שואל בענין מעשה בראשית ("לימים ראשונים") ואין שנים שואלין, ומכאן שהרב מלמד לתלמיד אחד בלבד.

יכול ישאל אדם על מה שהיה קודם שנברא העולם — תלמוד לומר מה שנאמר בהמשך: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" (דברים ד, לב), ולא קודם לכן.

יכול לא ישאל אדם על מה שהיה מששת ימי בראשית — תלמוד לומר: "שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך" (דברים ד, לב), כלומר, גם לימים שהיו לפני היות האדם.

יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור מן העולם — תלמוד לומר: "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" (דברים ד, לב), כלומר, מלמקצה השמים ועד קצה השמים בתוך תחומו של העולם — אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור.