מאי [מה], איזה פסוק דרש, שידע להבחין, ולא טעה כאחר? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, נאמר: "ואתה מרבבת קדש" (דברים לג, ב), ופירושו: אות הוא (מיוחד הוא) ברבבה (במלאכים) שלו, ולפי זה הבחין שלא ראה אלא מלאך.

ור' אבהו אמר: ר' עקיבא דרש מן הכתוב "דגול מרבבה" (שיר השירים ה, י) — דוגמא (כלומר, דבר הניכר במיוחד) הוא ברבבה שלו.

וריש לקיש אמר: "ה' צבאות שמו" (ישעיהו מח, ב) — אדון הוא בצבא שלו.

ור' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: "לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה", ונאמר שם: "והנה ה' עובר" (מלכים א' יט, יא-יב), והיה לו זה לסימן מהו מקום שכינתו.

א ועוד בעניינים של מעלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים נאמרו בשדים: שלשה דברים יש בהם כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם. ומפרטים: שלשה כמלאכי השרת — יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת.

ותוהים: יודעין סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד יכולים הם לדעת? והרי אף המלאכים אינם יודעים! אלא, שומעין מאחורי הפרגוד מה שמגלה הקדוש ברוך הוא עתידות, כמלאכי השרת.

ושלשה כבני אדם — אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם.

ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה מהם כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. ומפרטים: שלשה כמלאכי השרת — יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים (מדברים) בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה יש בהם כבהמה — אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי (זבל, צואה) כבהמה.

ב שנינו במשנה: כל המסתכל בארבעה דברים רתוי (ראוי) לו שלא בא לעולם. ואלו הם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים מה לאחור. ושואלים: בשלמא [נניח, מובן] שלהתבונן מה למעלה מה למטה מה לאחור — לחיי (בסדר), שכן הוא מתבונן בדברים שאינם בתוך מציאות העולם אלא מעבר לו. אלא לפנים — הלא מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ומדוע אין להתבונן בכך?

ומסבירים, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: בנו לי פלטירין (ארמונות) גדולים על האשפה, הלכו ובנו לו, ומובן כי אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה. ואף כך, אין הקדוש ברוך הוא רוצה שיעסקו בני אדם בתוהו ובוהו שלפני היות העולם.

ג שנינו במשנה: כל שלא חס על כבוד קונו, רתוי [ראוי] לו שלא בא לעולם. ושואלים: מאי היא [מה הוא] דבר זה שאינו חס על כבוד קונו? ר' אבא אמר: זה המסתכל בקשת. רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר. ומסבירים את דבריהם: מסתכל בקשת יש בו זלזול כבוד השכינה, דכתיב [שנאמר]: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'" (יחזקאל א, כח), ואין זה כבוד להסתכל בדמות ה'.

רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, וטעמו כדברי ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק (דוחף, מרחיק) רגלי שכינה, שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי" (ישעיהו סו, א), שאם סבור הוא שבסתר אין רואים אותו, הרי זה כאילו אמר שבמקום זה בארץ אין הקדוש ברוך הוא נמצא, וכאילו מוציא את הקדוש ברוך הוא מהדום רגליו.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] ר' אלעא הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורין ויתעטף שחורין כדרך אבלים, על שהוא נזקק לכך, ויעשה שם מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, הרי משמע שפעמים העובר עבירה בסתר עדיף מאשר העובר בגלוי! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שכשעובר עבירה בסתר אינו חס על כבוד קונו — הרי זה דמצי כייף ליה ליצריה [כשיכול לכפות את יצרו] ואינו כופהו אלא עובר עבירה בסתר, הא [זה] שאמרנו שעדיף שיעבור עבירה בסתר — הרי זה באופן דלא מצי כייף ליצריה [שאיננו יכול לכפות את יצרו] ובלבד שלא יגרום לחילול השם ברבים.

דרש ר' יהודה בר' נחמני שהיה מתורגמניה [מתורגמנו] של ריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים אלה עיניו כהות: המסתכל בקשת, בנשיא, ובכהנים. ומסבירים: בקשת — דכתיב [שנאמר]: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'" (יחזקאל א, כח). בנשיא — דכתיב [שנאמר]: "ונתת מהודך עליו" (במדבר כז, ב), משמע שיש עליו הוד שכינה. והדבר השלישי, בכהנים — הוא המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש שהיתה שכינה שורה על קשרי אצבעותיהם.

וכיון שהוזכר מה שאמר חכם זה, מביאים עוד מדבריו, דרש ר' יהודה בר' נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף" (מיכה ז, ה) — אם יאמר לך יצר הרע: חטוא והקדוש ברוך הוא מוחל — אל תאמן, שנאמר: "אל תאמן ברע", ואין "רע" אלא יצר הרע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע" (בראשית ח, כא),

ואין "אלוף" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אלוף נערי אתה" (ירמיהו ג, ד). שמא תאמר כיון שאני עושה בסתר מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו, שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב, יא)

וחכמים אומרים: נשמתו של אדם היא עצמה מעידה בו, שנאמר: "משכבת חיקך שמר פתחי פיך" (מיכה ז, ה) — אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם — הוי אומר זו נשמה. ר' זריקא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו את האדם הן שמעידין בו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). וחכמים אומרים: אבריו של אדם הם שמעידין בו, שנאמר: "ואתם עדי נאם ה' ואני אל" (ישעיהו מג, יב), כלומר, האדם עצמו הוא נעשה עד ומעיד כנגד עצמו ביום הדין.

ד משנה יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך ביום טוב את ידיו על הקרבנות לפני שחיטתם, משום שיש בכך כעין עבודה בבהמה ביום טוב, וחבירו בן זוגו יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו בכך. יצא מנחם מתפקידו ונכנס במקומו שמאי, ושמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך.