לא ידענא [אין אני יודע] כמה ימים לתשלומים, קא משמע לן [השמיע לנו] מדברי ר' אלעזר אמר ר' אושעיא שהם שבעה ימים.

וריש לקיש אמר ראיה אחרת: מעצם שמו של היום "וחג הקציר" (שמות כג, טז). וכך נלמד: איזהו חג שאתה חוגג בו וקוצר בו — הוי אומר זה עצרת. ונברר: אימת [מתי] עושים כן? אילימא [אם תאמר] ביום טוב עצמו — קצירה ביום טוב מי שרי [האם מותרת]? אלא לאו [האם לא] הכוונה ביום שהוא לתשלומין.

אמר ר' יוחנן לריש לקיש: אלא מעתה לפי אותה דרך־פירוש, "חג האסיף" (שמות כג, טז) תאמר גם כן: אי זהו חג שיש בו אסיפה — הוי אומר זה חג הסוכות, אימת [אימתי] נעשה הדבר? אילימא [אם תאמר] ביום טוב עצמו — מלאכה ביום טוב מי שרי [האם מותרת]? אלא בחולו של מועד. אולם אף חולו של מועד מי שרי [האם מותר]? שהרי אין עושים בו רק מלאכה של דבר שיאבד אם לא תיעשה בו ביום. אלא על כרחך אתה מפרש ש"חג האסיף" תפקידו לציין את העונה בשנה — חג הבא בזמן אסיפה, הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש "חג הקציר" — חג הבא בזמן קצירה.

א ומעירים: מכלל דברי ריש לקיש ור' יוחנן למדים אנו דתרוייהו סבירא להו [ששניהם סבורים] שחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה מן התורה, שהרי אין ריש לקיש חולק על הערתו של ר' יוחנן.

ויש לשאול: מנהני מילי [מניין הדברים הללו], מה המקור בתורה לאיסור זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "את חג המצות תשמר שבעת ימים" (שמות כג, טו) — לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה ("תשמור" — לשון איסור "לא תעשה" הוא), אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: אינו צריך לראיה זו, שאינה כפשוטו של מקרא, אלא זה נלמד מקל וחומר, ובאופן זה: ומה ראשון ושביעי של פסח שאין קדושה לפניהן ולאחריהן (לפני הראשון ואחרי השביעי) אלא ימי חול — אסור בעשיית מלאכה, ימי חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן (של יום טוב ראשון ואחרון) — אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה.

ומקשים: ששת ימי בראשית, כלומר: ימות השבוע, יוכיחו, שהרי יש קדושה לפניהן ולאחריהן ביום שבת, ומותרין בעשיית מלאכה! את הקושיה הזאת דוחים: מה לששת ימי בראשית שהם ימי חול גמורים שאין בהן קרבן מוסף, תאמר בחולו של מועד שיש בו קרבן מוסף ויש בו קדושה מסויימת. על דחייה זו מקשים: ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף, ומותר בעשיית מלאכה! את הקושיה הזו דוחים: מה לראש חדש שאין קרוי "מקרא קדש" תאמר בחולו של מועד שקרוי "מקרא קדש", והואיל וקרוי מקרא קדש — דין הוא שאסור בעשיית מלאכה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: ביום ראשון של חג הפסח (וסוכות) נאמר: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (ויקרא כג, לה), וסמוך לו: "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים" — לימד על חולו של מועד שהוא בתוך שבעה ימים שאסור בעשיית מלאכה, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר בתחילת פרשת המועדות "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג, ב), במה הכתוב מדבר? אם ביום הראשון של חג — הרי כבר נאמר בו לעצמו במפורש "שבתון", אם בשביעי — הרי כבר נאמר בו "שבתון", הא [הרי] אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], נאמר: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח) מה שביעי עצור בעשיית מלאכה — אף ששת ימים של חול המועד עצורין, שהרי נאמר "וביום השביעי" ב־ו' החיבור, לחבר יום זה לימים שלפניו. אי [אם] כך, נאמר: מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים של חול המועד יהיו עצורין בכל מלאכה (אפילו שאיננה מלאכת דבר האבד) —

תלמוד לומר: "וביום השביעי (בלבד) עצרת" ללמד: השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה אלא במלאכות מסויימות. ומאחר שלא מפורש בכתוב אילו מלאכות אסורות צריך לומר הא [הרי] לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור במלאכה ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

ב שנינו במשנה: ומותרין ימי הטיבוח בהספד ותענית שלא לקיים את דברי הצדוקים האומרין עצרת לאחר השבת. ומקשים, והאיתמר [והרי נאמר]: מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר' טרפון לעשות כן, מפני שיום טוב של עצרת היה.

ומבררים: יום טוב סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, אי [אם] ביום טוב מי קאתו [האם הם באים]? הרי ודאי שאין העם בא להספד ביום טוב עצמו, אלא אימא [אמור] מפני שיום טבוח היה, משמע שביום טיבוח אין מספידים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת ויום טיבוח שלו הוא לא ביום ראשון, שכיון שמקריבים בו קרבנות יש בו משום קדושת עצרת וראוי לנהוג בו מנהג חג. כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כיון שיום טיבוח שלו חל ביום ראשון, אין נוהגים בו מנהג חג גמור, כדי להוציא מדעת הצדוקים.