והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהיו חמריו ופועליו שהיו עמי הארץ טעונין (נושאים) טהרות, ואינם נוגעים בטהרות עצמן אלא בכלי חרס שבהם הן מונחות, אף על פי שהפליג (שהתרחק) מהן בתוך הליכתו יותר ממיל — טהרותיו טהורות, שכיון שלא ידעו שהלך, הרי הוא משמר מה שבידם, ואין לחשוש שמא נגעו בטהרות. ואם אמר להם: "לכו ואני אבוא אחריכם", כיון שנתעלמו עיניו מהן — טהרותיו טמאות.

ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה בהתחלה ומה שונה בסוף]? אמר ר' יצחק נפחא: רישא [בראש] מדובר במטהר חמריו ופועליו לכך שדואג שיטבלו ויטהרו קודם לכן, ואז אין לחשוש לטומאה.

ושואלים: אי הכי, סיפא נמי [אם כך, במקרה ששנינו בסופה גם כן] יהיו טהורים! ומשיבים: אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו, ושמא פגעו בדרכם בעם הארץ אחר, והוא נגע וטימא את הדברים.

ומקשים: אי הכי, רישא נמי [אם כך, בתחילת הברייתא גם כן] נחשוש שמא פגשו בעם הארץ שנגע בהם. ואף שהזהיר פועליו להשמר בטהרה, הרי הם אינם חוששים לטומאת עם הארץ! ומשיבים: בבא להם דרך עקלתון, כשאינו הולך ממש אחריהם, באופן שרואים אותו, אלא שיכול לבוא בדרך עקומה, וכיון שחוששים בכל רגע שיבוא — נזהרים שלא להטמא, ולכן נשמרים גם ממגע עמי הארץ אחרים אף שכשלעצמם אינם מקפידים על כך.

ומקשים: אי הכי, סיפא נמי [אם כך, בסוף גם כן] כיון שבא להם בדרך עקלתון שיכול לבוא בכל רגע ולראותם וודאי חוששים הם ונזהרים! ומשיבים: כיון שאמר להו [להם]: "לכו ואני אבוא אחריכם" — מיסמך סמכא דעתייהו [סומכת דעתם] שלא יראה, ושוב אין הם מקפידים.

א משנה חומר (חומרה, הקפדה יתירה) יש בקדש מבתרומה, כיצד? שמטבילין כלים טמאים בתוך כלים אחרים שאף הם טמאים לתרומה, אבל לא לקדש, שלקודש צריך להטביל כל כלי לעצמו. וכן יש דין אחוריים ותוך ובית הצביטה (מקום אחיזת הכלי) בכלים של תרומה שבכל אחד מאלה יש שימוש לעצמו, הרי כל אחד נחשב לכלי לעצמו, ואם נטמא — אינו מטמא את כל הכלי, אבל לא בקדש, שבקודש אם נטמא חלק מן הכלי — כולו טמא.

וכן הנושא את המדרס (דבר הטמא בטומאת מדרס הזב) יכול להיות נושא את התרומה באותה שעה, אם נזהר שלא יגעו זה בזה, אבל לא את הקדש, שאם נשא באותה שעה את הקודש, הרי הקודש נטמא. בגדי אוכלי תרומה נחשבים כאילו היו מדרס לאוכלי קדש.

ועוד חומרות בקודש: לא כמדת הקדש מדת התרומה; שבקדש אם היתה לו ערימה של כלים או בגד קשור, הריהו מתיר את הקשר ומנגב אם היתה בו לחות, שכל אלה נחשבים כחציצה, ואחר כך מטביל, ואחר כך אם רוצה קושר שוב. ובתרומה, אם רוצה קושר מלכתחילה ואחר כך מטביל, ואינו צריך לחשוש לחציצה.

כלים הנגמרים בטהרה שנזהרו בהם בגמר עשייתם שלא יבואו לידי טומאה, בכל זאת צריכין טבילה לקדש כדי שייחשבו לטהורים, אבל לא לתרומה שאנחנו סומכים על טהרת הכלי בשעת עשייתו. ועוד: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש שכל הדברים הנמצאים בתוך הכלי, אפילו אינם נוגעים זה בזה, נחשבים כיחידה אחת, ואם נטמא אחד מהם — כולם טמאים. אבל לא לתרומה שכל אחד נטמא לעצמו והשאר טהורים.

ועוד: הרביעי לטומאה בקדש — פסול, כלומר, טמא בטומאה קלה ואינו מטמא אחר במגעו, והשלישי בלבד פסול בתרומה, והרביעי בו טהור לחלוטין. ועוד: ובתרומה, אם נטמאת אחת מידיו בטומאה מדברי סופרים המטמאת ידים בלבד — חבירתה טהורה, ובקדש אם נטמאת אחת — מטביל שתיהן, שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. ועוד: אוכלין אוכלים (מאכלים) נגובין (יבשים) שלא הוכשרו לקבל טומאה בידים מסואבות (טמאות שני לטומאה) בתרומה שהרי לא הוכשרו לקבל טומאה אבל לא בקדש.