טבי רישבא [צייד העופות] שכך אמר שמואל: אף הגזירה שגידולי תרומה, כלומר, שהפירות היוצאים מתרומה שנזרעה בארץ, אף הם נחשבים לתרומה, אף גזירה זו בו ביום גזרו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו כך? אמר ר' חנינא: גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל, שאדם שלא ירצה לתת לכהן את התרומה, יזרענה בקרקע ובכך יבטלה מדין תרומה. וכדי שלא יבואו לעשות כן גזרו שגם הצומח מן התרומה נחשב כתרומה, ועל כן אינו מרויח בכך כלום.

אמר רבא: אי דחשידי להכי, אפרושי נמי [אם חשודי ם הם על כך, להפריש גם כן] לא ליפרשו [יפרישו] תרומה כלל! אלא אמר רבא: אנו יודעים כי ישראל, שלא כלוי, כיון שמעיקר הדין אפשר למעבד [לעשות], להפריש כתרומה, חטה אחת כדעת שמואל שאמר שמן התורה אין שיעור קבוע לתרומה, ואף אם מפריש חטה אחת על כל הגורן יצא ידי חובתו, ומאחר ואותו אדם בכל זאת לא קעביד [עשה] כך כדי להפטר מחובת ההפרשה, הרי הימוני מהימני [נאמן הוא], ואין לחשוש שמא ירצה להפטר מן ההפרשה באמצעות זריעתה. אלא טעם הגזירה הוא משום תרומה טמאה ביד כהן. שתרומה זו אסורה באכילה אף לכהן ודינה בשריפה, אלא שמותר לכהן להנות משריפתה, וחוששים דילמא משהי לה גביה [שמא ישהה אותה אצלו] וימתין עד עונת הזריעה, ואז ישתמש בה לזריעה. ויתכן כי בשל כך אתי [יבוא] לידי תקלה, שבמשך הזמן עלול הוא לשכוח שהתרומה טמאה, ויאכלנה.

א ועוד בענין שמונה עשרה הגזירות, שואלים: ואידך [והאחרת] מה היא? אמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: אף גזירה זו שמי שהחזיק ארנק ובו כסף בערב שבת, והחשיך לו בדרך, שאף שמדברי תורה מותר לו לטלטל את הארנק בהפסקות של פחות מארבע אמות, ומכל מקום אסרו עליו חכמים לעשות כן, ואמרו שצריך שיהיה נותן את כיסו (ארנקו) לגוי המהלך עמו בדרך — בו ביום גזרו.

ב ואידך [והגזירה האחרת] — אמר החכם באלי אמר אבימי סנוותאה [מן המקום סנוותה]: פתן של הגוים ושמנן ויינן ובנותיהן — כולן גזירה אחת משמונה עשר דבר הן. ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' מאיר, שלשיטתו נמצאו כבר שמונה עשרה גזירות. אלא לשיטת ר' יוסי, הסבור שבענין כלים שבחצר שנוי הדבר במחלוקת, אם כן רק שבסרי הווין [שבע עשרה הן]! ומשיבים: איכא [יש] אותו דבר שאמר רב אחא בר אדא. שאמר רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק: גזרו איסור על אכילת פתן של גוים משום שמנן. וגזרו איסור על שמנן — משום יינן. ויש כאן איפוא שתי גזירות נפרדות.

ותוהים: על פתן משום שמנן?! מאי אולמיה [מה תוקפו] של האיסור בשמן יותר מבפת לחם? אלא יש לומר כי גזרו איסור על פתן ועל שמנן משום יינן. ועל יינן גזרו איסור משום שהוא מביא לקירוב הלבבות ויבואו לשאת את בנותיהן. ועל בנותיהן — משום דבר אחר (עבודה זרה). ועוד גזרו על דבר אחר — משום דבר אחר. ושואלים: מאי [מהו] אותו דבר אחר שרמזו כאן? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק גוי שיהיה דינו שמטמא בזיבה כזב גדול, אף על פי שאין בו טומאה. וזאת כדי להרחיק את ילדי ישראל מילדי הגוים, שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. ושואלים: אי הכי [אם כך] לשיטת ר' מאיר נמי תשסרי הויין [גם כן קשה שהרי לפי זה תשע עשרה גזירות הן]! ומשיבים: לשיטת ר' מאיר גזירת האוכלין והכלים שנטמאו במשקין בחדא חשיב להו [כאחת חושב הוא אותן], ואם כן אף לשיטתו יש שמונה עשרה גזירות בלבד.

ג משנה במשנה זו מצויה מחלוקת יסודית בין בית הלל ובית שמאי: האם יש צורך להרחיק מדברים שאסור לעשותם בשבת עוד בערב שבת, או שמא מותר להתחיל בפעולה לפני השבת, אף שהוא יודע שעשייתה תימשך מאליה ביום השבת. ובפרטים אלה נחלקו: שבית שמאי אומרים: אין שורין בערב שבת סמוך לשבת דיו יבש במים ולא סמנים יבשים של צבע, ולא כרשינין למאכל בהמה לרככם במים, אלא אם נותר עד כניסת השב די זמן כדי (כשברור) שישורו דיים מבעוד יום לפני כניסת השבת כדי צרכם, ושרייתם הנוספת בשבת לא תביא תועלת. ובית הלל מתירין. וכן בית שמאי אומרים: אין נותנין אונין (חבילות חוטים) של פשתן לתוך התנור בערב שבת אלא כדי שיהבילו (יתחממו) מבעוד יום. וכן לא מכניסים את הצמר ליורה של צבע אלא כדי שיקלוט את העין (הגוון) מבעוד יום. ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים: אין פורסין מצודות (מלכודות) לחיה, ועופות ודגים אלא כדי שיעור זמן שיש שאפשרות שיצודו בהן מבעוד יום, ובית הלל מתירין. וכן אמרו בית שמאי שאין מוכרין לגוי בערב שבת, ואף אין טוענין עמו משא על חמורו ואין מגביהין עליו משא אלא תוך כדי הזמן שיגיע הגוי למקום קרוב עוד לפני השבת, ולא יהיה חלק ליהודי בחילול השבת הנעשה על ידי הגוי. ובית הלל מתירין. וכן בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לעבדן (מעבד עורות) גוי, ולא כלים (בגדים) לכובס גוי אלא בכדי שיעשו מבעוד יום לפני השבת. ובכולן בית הלל מתירין עם