והן כחללה (כגובהה) ושיעור זה הוא בשתי אצבעות חוזרות למקומן, כלומר, שאפשר להכניס שם שתי אצבעות והן יכולות להסתובב מצד לצד. וכיון שפתח ששיעורו קטן מזה אינו נחשב כחיבור גזרו גם על טבילה בכלי, שמא יהא פתחו צר משיעור זה ולא ייחשבו המים שבו כמחוברים למקוה.

ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כהא [כמו זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן; שש ראשונות — בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, אחרונות — לקדש, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא עשר כדברי ר' אילא.

ושואלים: מאי איכא [מה יש] מה ההבדל הלכה למעשה בין שיטתו של רבא שהחשש הוא משום חציצה, לשיטתו של ר' אילא שהחשש הוא שמא יטביל מחטים וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה אם היה זה סל וגרגותני (סל רחב, המשמש בגת) שמילאן כלים והטבילן. למאן דאמר [לדעת מי שאומר], שהחשש בכלי בתוך כלי הוא משום חציצה (שיטת ר' אילא) — אם כן איכא [יש] גם כאן חשש חציצה, שהרי יתכן שהכלי הפנימי ילחץ על הסל ואין הטבילה עולה יפה. אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום גזירה שמא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד (שיטת רבא) — סל וגרגותני שאין בפיהן כשפופרת הנוד, ליכא [אין] בנמצא, ולכן לא גזרו בהם.

ומעירים: ואזדא [והלך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן — טהורין לכל דבר.

ואולם מקוה שחלקו בסל וגרגותני אם בכל חלק מן המקוה יש פחות מכשיעור ארבעים סאה — הטובל שם לא עלתה לו טבילה. ואף על פי שודאי המים מחלחלים דרך הסל או הגרגותני, אין זה נחשב כמחובר, דהא ארעא [שהרי האדמה] כולה חלחולי מחלחלא [מחלחלת] ובכל זאת בעינן דאיכא [צריכים אנו שיהיו] ארבעים סאה במקום אחד ואין סומכים על החילחול.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שהמטביל מחטים וצינוריות טמאים בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד לא עלתה להם טבילה, אמורים דווקא כאשר חילק את המקוה או הטבילם בכלי טהור, אבל אם חילק את המקוה או הטבילם בכלי טמא, מיגו דסלקא [מתוך שעולה] טבילה לכוליה גופיה דמנא [לכל גופו של הכלי] שאף תוכו נטהר במים הנכנסים דרך פיו, סלקא להו נמי [עולה להם הטבילה גם כן] לכלים דאית ביה [שיש בו], וכיון שהכלים עצמם נחשבים כטובלים אי אפשר לומר שהם חוצצים.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כלים שמילאן כלים והטבילן — הרי אלו טהורין. ואם לא טבל, מים המעורבים — עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד. קטע אחרון זה שבמשנה אינו ברור כלל, ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] מה פירוש המילים ואם לא טבל? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: ואם אינו צריך להטבילו, כלומר, שהכלי החיצון שמטבילים בו היה כלי טהור, וכן מים המעורבין המחוברים למקוה על ידי נקב שיעורם לטהר עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד.

א ומעירים: והא [וזו] המחלוקת של רבא ושל ר' אילא תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן — בין לקדש בין לתרומה טהורין. אבא שאול אומר: לתרומה, אבל לא לקדש.

ושואלים: אי הכי [אם כך], לתרומה נמי [גם כן] לא יהיו טהורים, שאם אבא שאול אינו מחלק בין סל לשאר כלים, וטעמו משום חציצה — יש לחשוש לכך גם לענין תרומה! ומשיבים: בענין תרומה למאן קאמרינן [לדעת מי אנחנו אומרים] שאין לטבול כלי בתוך כלי — לחברים, שהם הנזהרים בטהרת תרומה, והם הבאים לשאול בענין זה — החברים מידע ידעי [יודעים] את ההלכה, והם נזהרים שלא לטבול בכלי שיש בו חשש חציצה (או פתח צר מדי).

ושואלים: אי הכי [אם כך] בקודש נמי [גם כן] יש לומר כי הבאים לשאול על טהרת הקודש חברים הם, והם ידעו לעשות כדין! ומשיבים: בקודש יש לחשוש שמא חזי ליה [יראה אותו] עם הארץ ואזיל מטביל [וילך ויטביל] ולא יזהר שלא תהא חציצה.

ומקשים: אם כן, בתרומה נמי [גם כן] יש לחשוש שמא חזי ליה [יראה אותו] עם הארץ מטביל כך ואזיל מטביל [וילך ויטביל]! ומשיבים: לא מקבלינן מינייהו [אין אנחנו מקבלים מהם], מעמי הארץ תרומה ודברים שנעשו בטהרת תרומה, ואין סומכים על טהרתם לתרומה, ולכן אין מקום לחשש.

ושואלים: אם כן, קודש נמי [גם כן] לא נקביל מינייהו [נקבל מהם] ולא נצטרך לחשוש שמא עשו שלא כדין! ומשיבים: הויא ליה [תהיה לו] איבה לעם הארץ אם לא יקבלו ממנו, ותיווצר מחלוקת בתוך עם ישראל.

ושואלים: אם כן, בתרומה נמי הויא ליה [גם כן תהיה לו] איבה כשאין מקבלים ממנו! ומשיבים: לא איכפת, לא חשוב ליה [לו] לעם הארץ בתרומה, שאם לא יקבלנה ממנו החבר דאזיל יהיב ליה [הולך ונותן אותה] לכהן עם הארץ חבריה [חבירו] שאף הוא אינו מקפיד בזה. אבל בקודש, כיון שהדבר נעשה במקום אחד עבור כל ישראל, יש לעשות באופן שלא תיווצר איבה.

ומעירים: ומאן תנא דחייש [ומי הוא התנא שחושש] לאיבה זו — ר' יוסי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה לגבי קדשים, ואין בודקים אם אכן היין והשמן היו טהורים לקודש — כדי שלא לעשות פירוד בעם ישראל, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו. שאם יבואו לגזור בקדשים, יבוא כל אדם לומר שמא זה של חבירו איננו טהור דיו, ויגיעו עד לעשיית מקדש נפרד.

אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא [כדעת מי אנחנו מקבלים כעת, בימינו, עדות] מעם הארץ אף שיש חכמים החוששים שעם הארץ, כיון שאינו מדקדק בהלכה, שמא אף אינו נאמן בדיבורו — כמאן [כמי] כר' יוסי.

ב ושואלים: מדוע הותר להטביל כלי בתוך כלי לתרומה, וניחוש [ונחשוש] לשאלה, שיש לחשוש שמא יראה זאת עם הארץ ויעשה כמו כן ויבוא חבר וישאל ממנו כלי של תרומה, וכיון שיתכן שהכלי לא נטבל כהלכה נמצא שהוא משתמש בדברים שאינם טהורים, והלא מצאנו שחכמים מתירים לשאול כלים מעם הארץ.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כלי חרס סגור שהיה מוקף צמיד פתיל, והיו דברים אחרים בתוכו, והיה באוהל המת, או שהיה מת בבית וטהרות בעלייה וארובה פתוחה בין הבית והעלייה והניחו כלי חרס בפתח הארובה — כלי זה מציל על הכל, שכל מה שבתוך הכלי או בעלייה איננו נטמא (ככתוב בתורה, במדבר יט, טו), אלו דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: אינו מציל אלא על אוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס, אבל לא על כלי מתכת ועץ שבתוכו.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: מפני מה? מה הטעם לחלוקה זו? שהרי כלי חרס טהור וסגור חוצץ בפני טומאת המת! אמרו בית שמאי: מפני שהוא, כלי החרס הסגור עצמו, טמא על גבי עם הארץ, שהרי עם הארץ נגע בו, וגזרו חכמים טומאה במגע עם הארץ, שמן הסתם לא נטהר כהלכה, וכלל הוא כי אין כלי טמא חוצץ בפני הטומאה. אמרו להם בית הלל: והלא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו, ולא חששתם לכך! אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו