לא נצרכא [נצרכה] עדותו של ר' עקיבא לעצם ההלכה שכלי מצרף, שהיא מן התורה, אלא לשירי מנחה (המנחה הנשארת לאחר שהקטירו את קומצה ולבונתה, ונאכלת לכהן) שבהם הצירוף הוא רק מדברי סופרים. כי דאורייתא [מדין תורה] כל דבר הצריך לכלי, כלומר, דבר הצריך להיות בכלי לשם קידושו וכיוצא בזה — הכלי מצרפו לקבל טומאה, למרות שאין כל החלקים נוגעים זה בזה, אבל דבר שאין צריך לכלי — אין כלי מצרפו.

ושיירי מנחה, כיון שאינם צריכים עוד לכלי, שכן לאחר קמיצה הם ניתנים לכהן, ואינם צריכים עוד לכלי שיקדשם, אינם מצטרפים מדין תורה, ואתו רבנן [ובאו חכמים] וגזרו דאף על גב [שאף על פי] שאינו צריך לכלי — בכל זאת הכלי מצרפו.

ומקשים: תינח [נניח] תירצת ביחס לסלת של שיירי מנחות, אבל קטורת ולבונה מאי איכא למימר [מה יש לומר] עליהן? שהרי בוודאי הן צריכות לכלי, ואם דין צירוף הוא מן התורה לשם מה הוסיף אותן ר' עקיבא? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כגון שצברן על גבי קרטבלא [טבלת עור] ולא בכלי ממש, כי דאורייתא [מדין תורה] כלי שיש לו תוך — מצרף, אין לו תוך, אלא הוא שטוח — אינו מצרף, ואתו רבנן [ובאו חכמים] ותיקנו דאף על גב [שאף על פי] שאין לו תוך — מצרף.

ומעירים ופליגא [וחלוקה] דעה זו של ר' חנין האומרת כי צירוף לענין טומאה הוא מן התורה, על דעת ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו שלנו, שמשנתנו שהכלי מצרף מה שבתוכו היא כשיטת ר' עקיבא, ואם כן סבור הוא שאין לדבר מקור בתורה, אלא היא גזירת חכמים בלבד.

א שנינו במשנה שהרביעי בקדש פסול. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מנין לרביעי בקדש שהוא פסול — ודין (קל וחומר) הוא; ומה מחוסר כפורים, כלומר, טמא שחייב להביא קרבן כדי שיוכל לבוא למקדש ולאכול קדשים, שמותר באכילת תרומה, בכל זאת פסול בקדש כמפורש בתורה, שלישי לטומאה שפסול בתרומה — אינו דין שיעשה רביעי לקדש? ולמדנו שלישי לקדש מן התורה ממקור אחר ורביעי בקל וחומר.

ומסבירים: שלישי לקדש מן התורה מנין? דכתיב [שנאמר]: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט) מי לא עסקינן [האם אין אנחנו עוסקים] באותו כתוב במקרה שנגע אפילו בשני לטומאה, שאף הוא קרוי טמא, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא יאכל" משום שנטמא. ורביעי לקודש נלמד מקל וחומר — הא דאמרן [זה שאמרנו], הקל וחומר של ר' יוסי.

ב שנינו במשנה: ובתרומה, אם נטמאת ידו אחת — אין ידו האחרת טמאה בטומאת ידים, אבל בקודש נטמאות שתיהן. אמר רב שיזבי: מה שאמרנו שאם נטמא ביד אחת נטמאת גם השניה — בחיבורין שנו, כאשר ידו האחת נוגעת בדבר טמא, וידו השניה נוגעת ביד שנטמאה. אבל שלא בחיבורין — לא.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: יד נגובה (יבשה, שאין עליה משקה) מטמא חבירתה לטמא לקדש, אבל לא לתרומה, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: היד איננה מטמאה ממש ואינה יכולה אלא לפסול, אבל לא לטמא אחרים.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר אף שלא בחיבורין — היינו רבותיה [זוהי הרבותא, החידוש] שביד נגובה, שאף על פי שיד נגובה שאין עליה משקה אינה מטמאה, מכל מקום גזרו בה וטימאוה לקודש, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בחיבורין — אין [כן], שגזרו בה שמא נגעה הטמאה בקודש, ושלא בחיבורין — לא, אם כן מאי [מה] הרבותא [החידוש] ביד

נגובה? איתמר נמי [נאמר גם כן] שחלקו אמוראים בענין כעין זה, אמר ריש לקיש: לא שנו שיד אחת מטמאה את השניה אלא ידו של אותו אדם.