חבר ועם הארץ שירשו את אביהם שהיה עם הארץ, יכול החבר לומר לו לאחיו עם הארץ: טול אתה חטין שבמקום פלוני שהוא יודע שהוכשרו לקבל טומאה, ואני חטין שבמקום פלוני.

וכן: טול אתה את היין שבמקום פלוני ואני את היין שבמקום פלוני. שבורר לחלקו את הדברים הטהורים, שהרי מבחינה חיצונית אינם שונים זה מזה כלל, ויכול לברור לעצמו חלק מסויים מהם. שכל שהם ממין אחד יש לומר "כי "יש ברירה" ומשקיבל כל אחד מהם את חלקו, הוברר הדבר למפרע שהיה זה חלקו מלכתחילה.

אבל לא יאמר לו: טול אתה לח ואני יבש, טול אתה חטין ואני שעורים. שמכיון שכל נכסי אביהם נפלו להם בירושה כאחת, יש לשניהם חלק שווה בכל הדברים, בלח כמו ביבש, וכל שהוא מכמה מינים שונים, אין אומרים ש"יש ברירה", ואין די במה שקיבל חלק מסויים כדי לומר שזה היה חלקו מלכתחילה, ומתוך שיתכן שדווקא הדבר הטמא נפל בחלקו של האח החבר, לכך מאחר שיודע בחלק זה שהוא טמא אסור לו לתיתו לאחיו, אף על פי שהאח עם הארץ, כדי שלא לעבור על "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד).

ותני עלה [ושנה עליה], הוסיף כביאור: אם ירש האח החבר ירושה כזו, אותו חבר שורף את הלח אם היתה זו תרומה, שודאי נטמאה, ותרומה טמאה שורפים. ואם הגיע לחלקו יבש — מניח את היבש ומשתמש בו, שמן הסתם לא קיבל טומאה.

ויש לברר: אמאי [מדוע] שורף? יניחנה לגת הבאה! ואז ייחשב הדבר כטהור, אלא ודאי הדבר מוכיח שאין זה מועיל כאשר החפץ הוא כבר ברשותו של החבר. ואם כן נפתרה על ידי כך הבעיה ששאלו מרב ששת. את ההוכחה הזו דוחים: מדובר פה בדבר שאין לו גת, כלומר, במשקים אחרים שאין מביאים מהם לנסכים, שאין להם דין גת לענין טהרה. ומקשים: אם אפשר לסמוך על פתרון כזה, הרי יש עוד אפשרות: ויניחנו לרגל, שהרי אמרנו שברגל נחשבת טומאת עם הארץ כטהרה! ומשיבים: שמדובר כאן בדבר שאינו משתמר לרגל, שיתקלקל ממילא עד הרגל. ואם כן לא נפתרה הבעיה.

א שנינו במשנה: ואם אמר עם הארץ הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. תנן התם [שנינו שם] במשנה אחרת: מודין בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה.

ושואלים: מאי [מה פירוש] בודקין? אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך. כלומר, כשצריך אדם לעבור במקום שיש בו ספק טומאת מת, כגון שדה שנחרש בו קבר וחושש לעבור בכל אותו שדה שמא פזורות שם עצמות קטנות של המת, ואם נוגע בהם — נטמא, אמרו חכמים שיכול לנשוף ("לנפח") בזהירות את העפר לפני שהוא צועד, ואם נשף ולא מצא שם עצם — יכול לעבור. והוא שאמרו "בודקים", והתירו זאת לאוכלי פסח אבל לא לאכילת תרומה.

ור' חייא בר אבא משמיה [משמו] של עולא אמר: ש"בודקין" משמעו בית הפרס שכבר נדש ברגלי העוברים ושיש בו שביל — טהור לעושי פסח. וסומכים שאין כבר שם עצמות. כי לא העמידו חכמים דבריהן שגזרו טומאה על בית הפרס במקום כרת, שהרי מי שאינו עושה פסח בזמנו עובר באיסור כרת, ולכן הקילו עליו לסמוך על בדיקה זו ולא הצריכוהו להמתין ולהזות שלישי ושביעי ולטבול, שהרי אם ימתין, יעבור זמן הפסח ויתחייב כרת.

אבל לאוכלי תרומה העמידו דבריהן במקום מיתה שיש איסור מיתה אם אוכל תרומה טמאה, ומאחר וזמן אכילתה אינו קבוע לזמן מסויים, עליו להמתין ולהזות שלישי ושביעי ולטבול, ורק לאחר מכן יאכל מהם.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בדק לפסחו כגון כשעבר בבית הפרס, מהו דינו לענין שיאכל בתרומתו על סמך בדיקה זו? עולא אמר: בדק לפסחו — מותר לאכול בתרומתו, שאם אנחנו חושבים אותו לטהור לענין קודש אי אפשר לחשוב אותו לטמא לענין תרומה. רבה בר עולא אמר: בדק לפסחו — אסור לאכול בתרומתו.

אמר ליה [לו] ההוא סבא [זקן אחד] לרבה בר עולא: לא תפלוג עליה [אל תחלוק עליו] על עולא, דתנן כוותיה [ששנינו במשנה כמותו]. ששנינו במשנתנו: ואם אמר "הפרשתי לתוכה רביעית קדש" — נאמן, אלמא, מדמהימן [מכאן, מאחר שנאמן] על הקדש מהימן נמי [נאמן גם כן] על התרומה, הכא נמי [כאן גם כן] מדמהימן [מאחר שנאמן] ונחשב טהור על הפסח, מהימן נמי [נאמן גם כן] על התרומה.

ב שנינו במשנה: כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנים עליהם עמי הארצות בשעת הגיתות תנא [שנה החכם בתוספתא]: אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה. ושואלים: קנקנים דמאי [של מה]? אי [אם] קנקנים של קדש — מיגו דמהימן [מתוך שנאמן] על הקדש שבתוכם, בהכרח שהוא מהימן נמי [נאמן גם כן] על הקנקנים! אלא תאמר שהכוונה לקנקנים של תרומה — פשיטא [פשוט, מובן מאליו], השתא [עכשיו] הרי על התרומה עצמה הוא לא מהימן [נאמן], ואיך אם כן תאמר על הקנקנים יהיה מהימן [נאמן]?

אלא הכוונה היא בקנקנים ריקנים שהיה בהם קדש, ובשאר ימות השנה, כלומר, בכל ימות השנה, ובזה אינו נאמן על שמירתם, ובקנקנים מלאין בתרומה ובשעת הגיתות שנאמנים על התרומה עצמה ולא על הכלים.

ושואלים: תנן [שנינו במשנה]: כדי יין וכדי שמן המדומעות, נאמנים עמי הארצות על שמירתם בשעת הגיתות וקודם לגיתות שבעים יום. ומבררים: מאי לאו [האם לא הכוונה] מדומעות, שהיתה בהם תערובת תרומה. ונאמר שהם נאמנים על הכדים, וקשה מכאן על התוספתא האומרת שאינם נאמנים על הקנקנים! ומשיבים: אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' חייא: לא, הכוונה היא מדומעות בקדש, שיש בהם משהו של קדשים בפנים.

ושואלים: ומי איכא [והאם יש] בכלל דין דימוע לקדש? האם הביטוי דימוע שייך לענין קודש? אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' אלעאי: הכוונה היא במטהר (שומר בטהרה) את טבלו (שעדין לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות) משום שכוונתו ליטול ממנו נסכים והרי שיש כאן קודש תרומה וחולין כאחת, וכיון שנאמן על טהרת הקודש נאמן גם על התרומה.

ג שנינו במשנה שפרט לזמן הגיתות עצמו, נאמנים עמי הארצות גם קודם לגיתות שבעים יום. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] אגב ענין הלכות טהרה כי דינא [דין] הוא דעילויה אריסא למיטרח אגולפי שבעים יומין מקמי מעצרתא [שעל האריס לטרוח ולהשיג את הקנקנים כבר שבעים יום לפני זמן בית הבד], שהרי במשנה נחשב זמן זה כזמן ההכנה לקראת עצירת השמן.

ד משנה מן המודיעים ולפנים, כלומר, סביב ירושלים כמרחק מהיישוב מודיעים לירושלים (שהוא חמישה עשר מיל), נאמנין הכל על כלי חרס לומר שהם טהורים. לפי שמשם מספקים את כלי חרס לירושלים. ולא גזרו חכמים טומאה בהם. מן המודיעים ולחוץ — אין נאמנין. ומפרטים עד כמה הגבילו גזירה זו, כיצד? הקדר שהוא מוכר הקדרות, נכנס לפנים מן המודיעים, אף על פי שהוא הקדר והן הקדרות עצמן היו קודם מחוץ למודיעין והן הלוקחין (הקונים) — הרי הוא נאמן לענין טהרה. וכן להיפך: אם יצא מחוץ לתחום מודיעים, אותו אדם עצמו שבתוך התחום החזקנוהו כנאמן — שוב אינו נאמן.

ה גמרא תנא [שנה החכם]: מודיעים עצמה פעמים נחשבת כלפנים, פעמים כלחוץ. כיצד? אם קדר יוצא מתחום ירושלים וחבר נכנס אל התחום, והם נפגשים במודיעים — דינה כלפנים ומותר לחבר לקנות את כדיו. אבל אם שניהן נכנסין