דרחמנא קרייה [שהתורה קראה אותו] "עץ", דכתיב [שנאמר]: "המזבח עץ שלש אמות גבה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב), משמע שהשולחן קרוי בכתוב "עץ", אף על פי שאין העץ שבו נראה, ומטעם זה נדון ככלי עץ, ולא היה מקבל טומאה לולא היו מזיזים אותו.

כיון שהוזכר פסוק זה, מבארים דבר תמוה שבו; פתח הכתוב במזבח וסיים בשלחן! ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] והסבירו מדוע פתח במזבח וסיים בשלחן, ודרשו: בזמן שבית המקדש קיים — מזבח מכפר על אדם, עכשיו משחרב בית המקדש שלחנו של אדם מכפר עליו, שאם הוא מאכיל עליו אורחים, הרי זו כפרת עוון בשבילו.

א שנינו במשנה: כל הכלים שבמקדש יש להם שניים כדוגמתם, מפני שהם עשוים להיטמא, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת שאינם מקבלים טומאה. מזבח הנחושת — דכתיב [שנאמר]: "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כא), שמזבח הנחושת נקרא "אדמה", ללמדנו: כשם שאדמה אינה נטמאת — כך המזבח איננו נטמא. מזבח הזהב — דכתיב [שנאמר]: "המנרה והמזבחת" (במדבר ג, לא), איתקוש [הוקשו, הושוו] בפסוק זה המזבחות זה לזה, שכשם שמזבח הנחושת אינו מקבל טומאה גם זה של הזהב אינו מקבל טומאה.

ב שנינו במשנה שר' אליעזר נתן טעם לטהרת המזבחות מפני שהם כקרקע, וחכמים אומרים: מפני שהן מצופים. ותוהים: אדרבה (להיפך) כיון שמצופין נינהו [הם] מיטמאו [הרי הם נטמאים], שהרי ציפויים עשוי מתכת, ומתכת הלא מקבלת טומאה! ומתרצים: אימא [אמור] ותקן את הגירסה, וחכמים אומרים: אכן מטמאין הן, מפני שהן מצופין.

ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] שהגירסה כפי שאמרנו, וכך יש להבין: רבנן [חכמים] לר' אליעזר קאמרי [אומרים]: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה נותן טעם זה לטהרתם, משום שמצופין הם במתכת, ולכן לולא הטעם שהם כקרקע היו נטמאים — זה אינו, כיון שציפוי המתכת אינו חשוב, אלא

מיבטל בטיל צפויין גבייהו [בטל הציפוי לגביהם], וכיון שגוף המזבחות הללו אינו של מתכת אינם מקבלים טומאה, גם אם אינם נחשבים כמחוברים לקרקע.

כיון שהוזכר ציפויו של המזבח מביאים מה שאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: תלמידי חכמים אין אור (אש) של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא שהיא בריה שאמרו שנבראת מן האש ואין האש שולטת בה, ומה סלמנדרא שתולדת אש בלבד היא בכל זאת הסך מדמה על גופו אין אור (אש) שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב [שנאמר]: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיהו כג, כט), שתלמידי חכמים מתאחדים עם התורה שהם לומדים, ואם כן כולם אש — על אחת כמה וכמה שאין האש שולטת בהם.

אמר ריש לקיש: אין אור (אש) של גיהנם שולטת גם בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; מה מזבח הזהב שאין עליו ציפוי אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים שמבערים עליו קטורת ואין האור שולטת בו, שאין הזהב נפחת, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, ומניין לנו — דכתיב [שנאמר]: "כפלח הרמון רקתך" (שיר השירים ד, ג), ודורשים: אל תקרי "רקתך" אלא רקנין שבך (שדורש כאילו כתוב "ריקתך"), שאף הם מלאים במצוות כרימון — על אחת כמה וכמה שאין אש הגיהנם שולטת בהם.