וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר, אשתו של אח שמת לפני שהאח הזה נולד. וכפי שנלמד להלן לא חלה במקרה זה על האח הזה חובת ייבום, ולא עוד אלא שבגלל שאין כאן לגביו מצות ייבום אשת אח זה נשארת היא באיסורה עליו באיסור ערוה כאשת אח שלא הותרה. וכן אם הדיתה אשת האח המת קודם נישואיה לאחיו כלתו, ומת בנו ונשאה אחיו, ואחר כך מת אח זה. הרי חמש עשרה נשים אלו פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם.

וכולן, כל אותן הנשים שמנינו, האסורות משום ערוה, הדברים שנאמרו ביחס אליהן אמורים רק כאשר אותן קרובות ("עריות") היו נשואות לאח שמת עד מותו. אבל, אם מתו עוד בחיי הבעל (האח שמת), או מיאנו בבעליהן כשהיו קטנות, שתיקנו חכמים שילדה קטנה שמת אביה רשאים אימה ואחיה להשיא אותה, אבל נישואין אלה אינם נישואין גמורים, ותיקנו שילדה זו יכולה למאן, שאם אמרה בעודה קטנה שאיננה רוצה בנישואין הרי היא עוקרת בכך לחלוטין את הנישואין הללו,

או נתגרשו הקרובות מן הבעל (האח שמת), או שנמצאו אילונית (אשה פגומה מבחינה מינית, עד כדי כך שאינה נחשבת כאשה גמורה) ונישואין לאשה כזו נחשבים כנישואי טעות ובטלים מיסודם — הרי במקרים אלה צרותיהן מותרות, לפי שפטור זה של צרת ערוה כוחו יפה לגבי היבם רק כאשר היתה הערוה עצמה אשת אחיו בשעת מותו, כאשר חלה עליה מצות ייבום.

ומעירה המשנה לגבי לשונו של כלל זה, שאיננה מדוייקת לחלוטין, לפי שאי (אין) אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילונית שהרי אילונית אינה יולדת ולכן אינה יכולה להיות חמות. וכן אינה מדוייקת בהן הלשון או שמיאנו כיון שהממאנת היא רק ילדה קטנה, שאינה מסוגלת ללדת.

ומעתה מבארת המשנה כיצד פוטרות צרותיהן: היתה בתו למשל, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, ולו (לאח) אשה אחרת, ומת האח, כשם שבתו פטורה — כך צרתה פטורה. הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני, שהרי היא מותרת לו, לפי שאינה בגדר ערוה לו, ולו אשה אחרת, ומת גם הוא בלי בנים, ונפלה אשה זו לפני היבם הראשון, אבי הבת, כשם שצרת בתו פטורה — כך צרת צרתה (האשה האחרת) פטורה.

אפילו הן מאה אחים, וחזר הדבר כך, שאם לאשה שנפטרה מייבום משום שהיא צרת ערוה או צרת צרה, יש צרה נוספת, הרי אף צרה זו פטורה ופוטרת מייבום.

כיצד היה המקרה שאם מתו צרותיהן מותרות: כגון שהיתה בתו, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, ולו (לאח) אשה אחרת שאינה ערוה לו, אם מתה בתו או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו — צרתה מותרת. ועוד כלל אמרו:

כל אחת מן העריות הללו שהיתה קטנה היכולה למאן אף על פי שלא מיאנה — צרתה חולצת ולא מתייבמת. איננה מתייבמת — משום שהיא צרת ערוה, אבל איננה פטורה לגמרי מן הייבום וצריכה חליצה, משום שהנישואין של אותה ערוה לא היו נישואין גמורים, ולכן אין האשה האחרת נחשבת מדין תורה כצרת ערוה.

א גמרא תחילה שואלים על סדר הדברים במשנה: מכדי כולהו [הרי כולם], כל העריות הללו הפטורות ופוטרות, מדין אחות אשה ילפינן [אנו לומדים] כפי שיבואר להלן, שעיקר הלימוד לפטור את הקרובות מן הייבום הוא מן הדין האמור באחות אשתו, ואם כן ליתני [שישנה] אחות אשה ברישא [בתחילה], ואחר כך ישנה את כל המקרים האחרים הבאים ונלמדים ממנה!

וכי תימא [ואם תאמר]: כי התנא חומרי־חומרי [את הדברים החמורים־חמורים] נקט תחילה, שסידר אותם לפי חומרת האיסורים, ושיטת ר' שמעון היא, שאמר שמיתת בית דין בשריפה חמורה יותר מאשר סקילה. ולכן, בתו ובת בתו ובת בנו וכו' שהן עריות שהחוטא בהן נענש בשריפה — הקדימן התנא, ואחר כך סידר את אלה שעונשן חמור פחות —

אולם גם כך אין הסדר ברור; כי אי הכי [אם כך] ליתני [שישנה] דין חמותו ברישא [בתחילה], שעיקר דין שריפה הלא בחמותו כתיבא [נאמר], ככתוב: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (ויקרא כ, יד)! ועוד: לפי סדר זה בתר [אחר] דין חמותו ליתני [שישנה] דין כלתו, דבתר [שהלא אחר] מיתת שריפה סקילה חמורה משאר עונשי מיתות בית דין!

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר אחרת: בתו, כיון דאתיא מדרשא [שעצם איסורה בא, נלמד, מדרשה] ולא נכתב במפורש בתורה, על כן היא חביבא ליה [חביבה עליו, על התנא], שכיון שיש בכך חידוש הקדים אותה לפני כל המקרים האחרים.