למעוטי [למעט] את זו שהוסיף רב וזו שהוסיף רב אסי, שרב הוסיף לרשימה זו צרת סוטה, ורב אסי הוסיף צרת אילונית. ושואלים: ולשיטת רב ולרב אסי — למעוטי מאי [למעט את מה] בא המנין והדיוק שבמשנה?

ומשיבים: אי סבירא להו דהדדי [אם סבורים הם זה כשיטת זה], הרי לשון מיעוט חדא [אחת] היא למעוטי [למעט] צרת ממאנת, שאם היו לאח המת שתי נשים, ואחת מהן היתה קטנה, ומיאנה ביבם, אף צרתה אינה מתייבמת, ובאה המשנה לחדש שאינה נפטרת לגמרי וחייבת בחליצה. וחדא [ואחת] באה למעוטי [למעט] צרת מחזיר גרושתו שהחזירה אחיו באיסור אחרי שנישאה לאחר ומת, שאף צרתה נפטרת מן הייבום, ומחדשת המשנה שאינה פטורה לגמרי ועדיין חייבת בחליצה.

ואי לא סבירא להו דהדדי [אם אינם סבורים זה כשיטת זה] אם כן חדא למעוטי דחבריה [אחת למעט מה שאמר חבירו], שהרי הוא איננו סבור כמותו בנושא זה, וחדא למעוטי [ולשון מיעוט אחת למעט] או צרת ממאנת, או צרת מחזיר גרושתו.

ושואלים: לרב ולרב אסי, ליתנינהו [שישנה אותן] את צרת הסוטה ואת צרת האילונית! שהרי לדעתם יש יותר מחמש עשרה נשים שנמנו, ומדוע לא שנה אותן התנא במשנתנו?

ומשיבים: לא נשנו אלה משום שאינן נכנסות בכלל הלכות אלה בשלמותן, לפי שאינה בצרת צרה. שהרי בחמש עשרה הנשים שמנינו יש מקום לדון גם בצרותיהן וגם בצרות צרותיהן, אבל בשתי אלו של רב ורב אסי אין הדבר אפשרי, שכן הסוטה או האילונית פטורות ואסורות לכל האחים בשווה, לפי שהאיסור איננו בגלל קירבה לאחד האחים החיים אלא בגלל סיבה אישית שבהן כשלעצמן, ולכן אי אפשר לכלול אותן בתוך חמש עשרה הנשים שנמנו במשנה.

א לאחר שעסקנו בבירור ענייני סדר ולשון במשנה, באים עכשיו לדון בגופן של ההלכות הכתובות בה. מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שאם נפלה לייבום אשה האסורה איסור ערוה ליבם — אסור לייבמה, וכן אסור לייבם את צרתה וצרת צרתה? דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא יח, יח), ויש להבין: המלה "עליה", מה תלמוד לומר? שהרי מלה זו נראית לכאורה כמיותרת!

ומסבירים: לפי שנאמר באשת האח שמת: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), ומלשון הפסוק שומע (למד) אני שמצוה זו של ייבום היא כללית, ואפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, ועל כן למדים בגזירה שווה: נאמר כאן באחות אשתו "עליה" ונאמר להלן ביבמה "עליה",

מה להלן ביבמה, שנאמר בה "יבמה יבוא עליה" הוא במקום מצוה, אף כאן שנאמר "לגלות ערותה עליה" הוא במקום מצוה, ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תקח", שהמלה "עליה" באה ללמדנו, שגם במקרה שיש חיוב של "יבמה יבוא עליה" — מכל מקום אסרה התורה "לגלות ערוותה עליה".

וממשיכים: ואין לי אלא היא, אחות אשתו, שפטורה מן הייבום, צרתה מנין? תלמוד לומר, מן המלה "לצרר", לומר שלא רק היא אסורה אלא גם צרתה. ואין לי אלא צרתה בלבד, צרת צרתה מניין שאף היא פטורה? תלמוד לומר, לשון "לצרר" שאמר הכתוב ולא "לצור", שהמלה "לצרור" משמעה צרה אחר צרה.

ואין לי אלא אחות אשה, שלמדנו מגזירה שווה זו שאין מצוות ייבום חלה עליה, שאר עריות מניין? אמרת שאפשר לומר זאת באופן הבא: מה אחות אשה מיוחדת — שהיא ערוה עליו, וחומרת איסורה היא בזה שחייבין על זדונה (אם בא עליה בזדון) כרת, ועל שגגתה (אם בא עליה בשוגג) קרבן חטאת, והיא אסורה ליבם, הרי מעתה אפשר ללמוד במידת ההלכה של בנין אב, מן הפרט אל הכלל: אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת — אסורה ליבם.

ואין לי אלא הן אותן העריות עצמן, צרותיהן מניין שאף הן פטורות מייבום? אמרת שאפשר ללמוד זאת בבנין אב: מה אחות אשה מיוחדת — שהיא ערוה עליו וחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם, והדין שצרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה כעין זה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם — צרתה אסורה. מכאן אמרו חכמים: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם.

יכול שאני מרבה בכלל זה אף שש עריות חמורות מאלו, שגם בהן יש איסור כרת, כגון אמו ואשת אביו ועוד (המנויות במשנה להלן יבמות יג, ב) הנשואות לאחרים שיהו צרותיהם אסורות להינשא לזה משום צרת ערוה?

אמרת: מה אחות אשתו מיוחדת — שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לה לינשא לאחד מן האחים, והיא אסורה ליבם וצרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה ודינה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לינשא לאחים, ואסורה ליבם — צרתה אסורה.

יצאו שש עריות חמורות מאלו, הואיל שאי אפשר לה לינשא לאחים כיון שהן אסורות על כל האחים שהרי אמו של זה אסורה להינשא גם לאחיו, בין כשהיא אמו של האח או רק אשת אביו, לכן צרותיהן מותרות. שאין צרה אלא מאח, כלומר, איסור זה של צרת ערוה איננו בא לאסור על אדם לשאת צרת אשה שהיא ערוה לו אלא רק במקום שיש זיקת ייבום ביניהם, אבל כשאין זיקת ייבום — אין איסור בצרה.

ומוסיפים: שכל אשה שהיא לו ערוה שהיא בכלל אזהרה (מצוות לא תעשה) עליו שמענו (למדים אנו) אכן מן הכתוב הזה "לא תקח לצרור", אולם, עונש, מניין שהוא חייב אם עבר וייבם אותה? — אמר קרא [הכתוב]: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח, כט). עד כאן לשונה של ברייתא זו, הדורשת את המקראות שהם הבסיס להלכה של משנתנו.

ומעתה באים לבאר את הענין לגופו ולשורשיו. ומעירים: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "עליה", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי אם לא כן, הייתי אומר] אחות אשה מייבמת [מתייבמת], מאי טעמא [מה הטעם בשיקול זה]? דאמרינן [שאנו אומרים] ונוהגים לפי הכלל: אתי [באה] מצות עשה של ייבום ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, אולם, מדוע יחול כלל זה כאן?

אימר דאמרינן אתי [אמור שאנו אומרים כרגיל שבא] עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה רק כשמדובר בלא תעשה גרידא [סתם] שעונשו מלקות בלבד, אבל לא תעשה שיש בו חיוב כרת — מי דחי [האם העשה דוחה אותו]? שהרי איסור כזה חמור ביותר, ושמא הוא אינו נדחה מפני מצות עשה! ותו [ועוד] אפשר לשאול: לא תעשה גרידא [סתם] מנלן דדחי [מניין לנו שדוחה] אותה מצות עשה —