לא משבת עצמה אתה מתיירא שהרי לא נאמר בה "מורא", אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש, לא ממקדש עצמו אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.

ומסבירים: ואי זו היא איפוא הדרך בה מתקיימת מצות מורא מקדש? — לא יכנס אדם בהר הבית במקלו שהולך בו בדרך, או נעול במנעלו כדרך שעושים במקום שאינו מקודש, ולא בפונדתו (בחגורתו שהוא מחזיק בה את הכסף שלו), ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא (קיצור דרך), שלא יעבור דרך המקדש כדי לקצר את הדרך בלכתו ממקום למקום. ורקיקה במקדש אסורה מקל וחומר. שהרי בדברים הקודמים אין משום בזיון, אבל רקיקה, היא דבר מאוס אף בביתו של אדם פרטי, כל שכן בבית המקדש.

ואין לי שחייבים במורא זה אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים — מניין שמצות מורא המקדש קיימת, ואסור לזלזל במקום של המקדש? תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל), ללמד: מה שמירה האמורה בשבת — לעולם היא, אף מורא האמורה במקדש הריהו לעולם, אף כשהוא חרב. על כל פנים לענייננו עדיין לא הגענו להסבר מדוע יצטרכו ללימוד מיוחד להודיענו שמצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת.

אלא, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיתי [תבוא, תילמד] הנחה זו ממלאכת הבערה בשבת; דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, מה שנאמר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה, ג), מה תלמוד לומר, מה בא הדבר ללמדנו, שהרי כבר נאמר באופן כללי שאסור לעשות מלאכה בשבת?

ותוהים: מה תלמוד לומר?! מה שאלה היא זו? אי [אם] לשיטת ר' יוסי בא פסוק זה — ללאו (מצות לא תעשה), ללמד שהבערת אש בשבת אין חייבים עליה כרת או סקילה, כשאר מלאכות שבשבת, אלא עוברים בלא תעשה בלבד. אי [אם] לשיטת ר' נתן בא הדבר — לחלק, ללמדנו שכדי להתחייב בכרת או סקילה אין צורך שיעבור על כל מלאכות שבת, אלא די במלאכה אחת כדי לחייבו.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בנושא זה: הבערה ללאו יצתה, דברי ר' יוסי. כלומר, אזהרת הבערה יצאה מכלל כל מלאכות שבת ונכתבה במפורש לומר לנו שאין דינה כמלאכות אחרות, ואין עליה חיוב סקילה, אלא מצות לא תעשה (לאו) בלבד. ר' נתן אומר: לחלק, ולהודיע שכל אחת ממלאכות השבת היא איסור נבדל לעצמו, והעושה אותה בשגגה חייב עליה קרבן חטאת, ואם שגג בכמה מלאכות — מביא קרבנות כמספר המלאכות ששגג בהן.

ואמר רבא כתשובה לתמיהתנו בדבר שאלת תנא דבי ר' ישמעאל: תנא זה — המלה "מושבות" ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם") קא קשיא ליה [קשה לו]. וכך יש להבין: "מושבות" מה תלמוד לומר, מה הלימוד הנוסף שאנחנו למדים מהמלה הזו, הבאה להודיענו שאיסור השבת אינו שייך רק למקומות מושב מסויימים.

מכדי [הרי] שבת חובת הגוף היא וחלה על האדם עצמו, ולא על דברים שמחוצה לו, וכלל בידינו שחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, ואם כן הדגשה זו של "מושבות" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בשבת — למה לי?

משום [משמו] של ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד דברים אלה, לפי שנאמר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" (דברים כא, כב), ומכתוב זה שומע (למד) אני שממיתים את הנידון בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים את "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין שנעשית אף בשבת. או אינו אלא אפילו מיתת בית דין בכלל הדברים שאסור לעשות בשבת, ומה אני מקיים לפי זה את דברי הכתוב "והומת" — כוונתו בחול ולא בשבת.

ואם נחזור ונטען או אינו אלא אפילו בשבת — תלמוד לומר, על ידי גזירה שווה: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שם לה, ג) ולהלן הלאה, הוא אומר בסוף משפט הרוצחים — "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל משבתיכם" (במדבר לה, כט)

מה מושבות האמורים להלן בספר במדבר, כוונתו בבית דין — אף מושבות האמורים כאן כוונתו בבית דין, מקום מושב הדיינים, ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: "לא תבערו", וכיון שאחת ממיתות בית דין היא מיתת שריפה, ונעשית על ידי הבערת אש — נלמד מכאן איפוא שאין מיתת בית דין דוחה את השבת.

ומכאן ממשיכים לענייננו: מאי לאו [האם לא] דעת תנא דבי ר' ישמעאל כדעת ר' נתן, שאמר שאזהרת הבערה לחלק יצתה, ולשיטתו יש גם על הבערה בפני עצמה איסור כרת וסקילה. ואם כן, טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, משום שכתבה התורה] "לא תבערו", הא לאו הכי, דחי [הרי לולא כן, היתה מיתת בית דין דוחה] שבת, ומכאן שמצות עשה של "והומת" דוחה את מצות לא תעשה שיש בה כרת של הבערת אש בשבת לולא הפסוק שאוסר זאת.

ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה, כי אפשר לומר שתנא דבי ר' ישמעאל סבור כר' יוסי שהבערה היא איסור לאו בלבד. ומשיבים: ותיהוי נמי [ונניח שתהיה זאת גם כן], שיטת ר' יוסי — אימר [אמור] שאמר ר' יוסי שהבערה ללאו יצתה הרי דבריו אלה הם בהבערה גרידתא [בלבד] שעצם הבערת אש היא לדעתו רק לאו, אבל

הבערה של בית דין למי שחייב מיתה בשריפה הלא בישול פתילה הוא, שיש בו גם מלאכת בישול חוץ מההבערה, שמיתת שריפה נעשית כאשר מתיכים ("מבשלים") חתיכת עופרת ("פתילה") ואחר כך יוצקים אותה לתוך פיו של הנידון.

ואמר רב ששת על כך: מה לי בישול פתילה שעושים במיתת בית דין, ומה לי בישול סמנין (סממנים, לצבע ולשמן) שעשו אותו במשכן, שממנו למדנו את הגדרת המלאכה לגבי איסורי שבת. וכיון שיש במיתת בית דין מלאכת בישול גמורה (שלכל הדעות חייבים עליה כרת), הרי מזה לכאורה ראיה שלולא הכתוב המיוחד האוסר זאת היינו אומרים שמצות עשה דוחה אף לא תעשה שיש בו כרת.

אף טענה זו נדחית, אמר רב שימי בר אשי: האי תנא [תנא זה] לא משום דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה הוא מעלה את האפשרות שמיתת בית דין תדחה שבת, אלא משום דמייתי [שמביא, מעלה את הלימוד] מקל וחומר. והכי קאמר [וכך אמר] באופן הבא: מה אני מקיים את דברי הכתוב "מחלליה מות יומת" — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין. אבל אפשר לומר כי מיתת בית דין דחיא [דוחה] שבת מקל וחומר,