תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא" (ויקרא יד, יג), ללמד: מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח — אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.

ואי [ואם] לא אהדריה קרא [היה מחזיר אותו הכתוב], כלומר, אם לא היה לימוד מיוחד שיחזיר את האשם לכללו — הוה אמינא [הייתי אומר]: למאי דנפק [למה שיצא וחודש בו] — נפק [יצא], ולמאי דלא נפק [ולמה שלא יצא] — לא נפק [יצא] והיה דינו שונה. הכא נמי [כאן גם כן] הוה אמינא [הייתי אומר]: אשת אח דאישתרא [שהותרה] — אישתראי [הותרה], אולם שאר עריות לא הותרו כלל. ואם כן, אין להביא מכאן כל ראיה להיתר כללי.

אלא יש לומר באופן אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כך: תיתי [תבוא, תילמד] סברה זו בדרך הלימוד של "מה מצינו" (שהוא לימוד בדרך השוואה של פרט אחד לפרט אחר הדומה לו), מאשת אח. ונאמר: מה אשת אח מייבמה [מתייבמת] אף אחות אשה שהיתה נשואה לאחיו, תתייבם לו.

ותוהים: מי דמי [האם דומה הדבר]? איך אפשר ללמוד זה מזה? התם [שם] בהיתר היבמה חד איסורא [איסור אחד] בלבד הוא שהותר — איסור אשת אח, הכא [כאן] באחות אשתו תרי איסורי [שני איסורים] הם, גם איסור אשת אח, וגם איסור אחות אשה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ואישתרי [והותר] — אישתרי [הותר], שכיון שהתירה התורה איסור אשת אח כשיש ייבום, הותר הדבר גם אם היה שם נוסף לכך גם איסור אחות אשה.

ומנא תימרא דאמרינן [ומנין תאמר שאנו אומרים] נימוק זה של הואיל ואישתרי [והותר] אישתרי [הותר] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצורע שחל יום שמיני שלו, שבו הוא נטהר מצרעתו, ומביא את קרבנותיו האחרונים למקדש, בערב פסח, ואירע לו שראה קרי בו ביום, ביום השמיני, וטבל, אמרו חכמים: אף על פי שאין טבול יום אחר (מי שטבל כדי להיטהר מטומאתו ועדיין לא העריבה השמש) נכנס למקדש להקריב, אבל זה המצורע שראה קרי וטבל — נכנס.

והטעם: מוטב שיבא עשה שיש בו כרת של הקרבת קרבן פסח בזמנו, וידחה עשה שאין בו כרת של כניסת טמא למקדש. שאם לא יטהר מצרעתו לא יוכל להקריבו. ואמר ר' יוחנן: לאמיתו של דבר, לפי דבר תורה אפילו איסור עשה לית ביה [אין בו] בטבול יום שנכנס למקדש,

שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה" (דברי הימים ב' כ, ב). ואמרו: מאי [מה] פירוש "חצר החדשה"? אמר ר' יוחנן: שחדשו בה דברים, ואמרו גזירה חדשה: טבול יום לא יכנס למחנה לויה שבארץ ישראל, הוא הר הבית (אף שמדין תורה אין איסור בדבר).

ולגופה של הלכה זו שמצורע שראה קרי ביום השמיני לטהרתו שהוא ערב פסח יכול מיד לאחר שטובל להקריב את קרבן פסח ואינו צריך להמתין להערב שמש, אמר עולא: מה טעם התירו לו — הואיל והותר לצרעתו, שהרי התורה התירה לו להיכנס להר הבית ולמקדש בעודו מצורע, שהרי לא נטהר לגמרי עד לאחר הבאת הקרבן, והתורה התירה לו לבוא למקדש ולהיטהר — הותר גם כן לקרויו (לכאשר הוא בעל קרי). הרי שאנו אומרים: הואיל והותר איסור אחד, אפשר להתיר לו גם שני איסורים. את הראיה הזו דוחים: מי דמי [האם דומה] הנחה זו שהנחנו לדבריו של עולא