אותו צדיק, אברהם, כי מדברי ה' באותו מעמד: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג–יד) "ועבדום וענו אתם" — קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" — לא קיים בהם.

וממשיך ר' ינאי עוד להסביר את פני הדברים אז, שאמרו לו ישראל למשה: ולואי שנצא בעצמנו! ומשל לכך: לאדם שהיה חבוש (אסור) בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם ומבטיחים לו: מוציאין אותך למחר מבית האסורין, ונותנין לך ממון הרבה, ואומר הוא להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום, ואיני מבקש כלום. ואף ישראל עדיף היה להם השחרור מיד על הרכוש לאחר זמן.

א בענין שלל מצרים המסופר בפסוק "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו), אמר ר' אמי: מלמד שהשאילום בעל כרחם. אך נחלקו הדעות מי אלה שעשו זאת בעל כרחם. איכא דאמרי [יש שאומרים] בעל כרחם של המצרים, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בעל כרחם של ישראל. ובעלי שתי הדעות מביאים סימוכין לדבריהם.

מאן דאמר [מי שאומר] בעל כרחם של המצרים — דכתיב [שכן נאמר] בפרק המתאר את יציאת מצרים: "ונות בית תחלק שלל" (תהלים סח, יג), ששאלה זו ששאלה אשה ("נות בית") מאת רעותה היתה בעצם "שלל" הניטל בעל כרחו של אויב. ומאן דאמר [מי שאומר] כי היה זה בעל כרחם של ישראל — משום משוי (טורח המשא), שסברה היא שמן הסתם לא חפצו בני ישראל להעמיס על עצמם משא רב בדרך.

להמשכו של פסוק זה "וינצלו את מצרים" ניתנו כמה פירושים. אמר ר' אמי כי נרמז כאן שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, וריש לקיש אמר, הרמז שבפסוק כך הוא: עשאוה כמצולה בים שאין בה דגים.

ב ובתוך הקשר הדברים דנים גם בהבטחת גאולת מצרים שנאמרה למשה בסנה, שכאשר שאל מה יאמר בדבר ה', נענה: "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (שמות ג, יד). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה, בגאולה זו, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות לעתיד לבוא.

אמר משה לפניו: רבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה, ואין צורך להזכיר את השעבוד שלעתיד. ואף הקדוש ברוך הוא הסכים עמו ואמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור להם לבני ישראל רק "אהיה שלחני אליכם".

ואגב הסברת הכפלת המילים "אהיה אשר אהיה" מבארים גם הכפלת מילים בתפילת אליהו בהר הכרמל "ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים ואתה הסיבות את לבם אחורנית" (מלכים א יח, לז). שאמר ר' אבהו: למה אמר אליהו "ענני" שתי פעמים? מלמד שאמר אליהו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, "ענני" — שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, ו"ענני" — שתסיח דעתם ממחשבה לעקוף את משמעות הדברים שהם רואים, כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם. שנאמר שכך אמר אליהו: "ואתה הסבת את לבם אחורנית", ויכול ה' אם כן גם להשיבם אל דרך האמת.

ג משנה מאימתי הוא הזמן בו מתחילים להיות קורין (קוראים) את שמע בשחרית? — משיכיר האדם ויבדיל בין תכלת ללבן. ר' אליעזר אומר: זמן זה הוא כאשר ניתן יהא להכיר בין תכלת לכרתי (ירוק בהיר). וגומרה, כלומר, סוף זמן קריאת שמע של שחרית שהוא זמן "ובקומך" הוא עד הנץ החמה, השעה שבה מתחילה השמש לזרוח על הארץ. ואילו ר' יהושע אומר כי אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית עד שלש שעות מתחילת היום, שעדיין היא נחשבת לשעת קימה, שכן דרך מלכים לעמוד (לקום משנתם) בשלש שעות.

ואף שיש זמן קבוע לקריאת שמע, מכל מקום הקורא לאחר שנתאחר מכאן ואילך, לאחר זמנה — לא הפסיד, שאף שלא קיים מצוות קריאת שמע בזמנה, מכל מקום הריהו כאדם הקורא בתורה, שקריאת שמע הריהי בכלל לימוד התורה, ושכרו כשכר הלומד תורה.

ד גמרא במשנה נאמר שזמן קריאת שמע של שחרית הוא משיכיר בין תכלת ללבן, ושואלים: מאי [מהו] בדיוק בין תכלת ללבן? אילימא [אם לומר] שזו הבחנה בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא [ערימת צמר לבן לערימת צמר של תכלת] — הא בליליא נמי מידע ידעי [הרי בלילה גם כן יודעים] את ההבדל בין גוש לבן וגוש כהה. אלא כך צריך להבין, שהמדובר הוא בציציות העשויות עם פתיל תכלת (עיין במדבר טו, לח), וההבחנה היא בין תכלת שבה ללבן שבה. בקביעת זמן תחילת קריאת שמע של שחרית הובאו בברייתא דעות נוספות על אלו של המשנה.

תניא [שנויה ברייתא]: ר' מאיר אומר כי תחילת היום היא כשאפשר להבחין בין שני בעלי חיים הדומים זה לזה, וכגון שיכיר בין זאב לכלב. ר' עקיבא נותן סימן אחר — שיהא די אור כדי להבחין בין חמור לערוד (חמור הבר). ואחרים אומרים: משיראה את חברו (שהוא מכיר אותו רק הכרה קלושה. ירושלמי), כשהוא רחוק ארבע אמות ממנו, ויכירנו.

אמר רב הונא: הלכה כאחרים. אמר אביי: פסק ההלכה לענין תפילין הריהו כאחרים, שמשעה זו אפשר להניח תפילין, שמצוותם רק ביום. ולקריאת שמע ראוי לנהוג כותיקין, שהם יראי שמים שהיו מהדרים במצוות. וכפי שאמר ר' יוחנן כי ותיקין היו גומרין אותה, את קריאת שמע, עם הנץ החמה, וכך ראוי לעשות.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה (ברכת הגאולה, הבאה מיד לאחר קריאת שמע) לתפלה, ונמצא מתפלל ביום.

על מנהג הותיקין אמר ר' זירא: מאי קראה [מהו הכתוב], המסייע לכך — "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהלים עב, ה), שהשעה בה ראוי לבטא את מורא השמים ("ייראוך") תהא "עם שמש" — עם צאת השמש, בעת הנץ החמה.

ה העיד ר' יוסי בן אליקים משום (בשם) קהלא קדישא [הקהל הקדוש] שבירושלים (קבוצה של חכמים שהיתה מצויה שם): כל הסומך גאולה לתפלה עם הנץ החמה, אינו נזוק כל היום כולו.

אמר ר' זירא: איני [וכי כן הוא]?! והא אנא סמכי ואיתזקי [והרי אני סמכתי גאולה לתפילה, וניזוקתי]! אמר ליה [לו]: במאי איתזקת [במה ניזוקת] — דאמטיית אסא לבי מלכא [שהבאת הדס אל בית המלך], שהוטל עליו כאחד מנכבדי הציבור להשתתף במשלחת שתביא מתנה למלך כליל—הדסים, והוא ראה בכך, העמדתו במצב בלתי נוח, ולא רצה בכבוד מפוקפק זה. ואולם התם נמי [שם גם כן באותו מקרה] מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא [צריך היית לתת שכר כדי שתוכל לראות את פני המלך] שכן אמר ר' יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל לראותם בכבודם. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה לראות בגאולת ישראל — יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, כמה תרבה גדולת מלך ישראל לעתיד, ובאילו צורות תתבטא מלכותו, והרי שהיתה זו זכות לר' זירא לראות את פני המלך!

אמר ליה [לו] ר' אלעא לעולא לפני שנסע עולא לבבל: כי עיילת להתם [כאשר תיכנס, תבוא לשם, לבבל] שאיל בשלמא [שאל בשלומו] של רב ברונא אחי במעמד כל החבורה, שהוא ראוי לכך, שאדם גדול הוא ושמח במצות. וראיה לדבר: זימנא חדא [פעם אחת] סמך גאולה לתפלה בשעת הנץ החמה כותיקין (תוספות) ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא [הפסיק צחוק שמחה מפיו כל היום].

ו לעצם הענין שואלים: היכי מצי סמיך [כיצד יתכן לסמוך] גאולה לתפילה והא [והרי] אמר ר' יוחנן: בתחלה לפני התפילה הוא אומר: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (תהלים נא, יז), ולבסוף, אחר התפילה, הוא אומר: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (שם יט, טו), ואם כן יש פסוק המפריד בין גאולה לתפילה!

אמר ר' אלעזר: תהא אמירה זו של הפסוק "ה' שפתי תפתח" בתפלה של ערבית ולא בשחרית.

ושואלים: והא [והרי] אמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם הבא — זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, ואם כן גם אז אין לומר פסוק קודם תפילה!

אלא אמר ר' אלעזר: תהא אמירה זו בתפלת המנחה שרק לפניה מקדימים לומר "ה' שפתי תפתח".

רב אשי אמר הסבר אחר: אפילו תימא אכולהו [תאמר כי על התפילות כולן] אף שחרית וערבית אמר ר' יוחנן לפתוח בפסוק הבקשה, אלא כיון דקבעוה רבנן [שקבעוהו חכמים], לפסוק זה בתפלה — הרי כתפלה אריכתא [ארוכה] דמיא [היא נחשבת] ונעשה חלק בלתי נפרד מן התפילה, ואם סומכים לו את ברכת הגאולה הרי זה כסמיכת גאולה לתפילה.

והביא ר' אשי חיזוק לדבריו: דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], אם כן בערבית היכי מצי סמיך [כיצד יכול הוא לסמוך], שאפילו נאמר שאינו צריך לפתוח בפסוק "ה' שפתי תפתח" אף על פי כן הא בעי למימר [הרי הוא צריך לומר] "השכיבנו" לאחר ברכת הגאולה! אלא ודאי יש לומר כי כיון דתקינו רבנן [שתקנו חכמים] לומר "השכיבנו" — הרי כגאולה אריכתא דמיא [ארוכה היא נחשבת], כהמשך ברכת הגאולה. הכי נמי [כך גם כן] צריך לומר כיון שקבעוה רבנן [קבעוהו חכמים] לפסוק זה בתפלה — כתפלה אריכתא דמיא [ארוכה היא נחשבת].

ז על סיום התפילה בפסוק "יהיו לרצון" וכו', דנים: מכדי, האי [הרי, אותו] "יהיו לרצון אמרי פי" משמע לבסוף, שאפשר להבינו כסיום התפילה, בבקשה שיירצו דברי המתפלל שכבר אמרם, ואולם משמע מעיקרא [מתחילה] דבעינא למימר [שאני רוצה לומר] שאפשר להשתמש בהם גם כפתיחה: יהיו לרצון אמרי פי שאני רוצה לומר. ואם כן יש לשאול: מאי טעמא [מה טעם] תקנוהו רבנן [חכמים] שיאמר לאחר שמונה עשרה ברכות? לימרו מעיקרא [שיאמרו פסוק זה בתחילה] לפני שמונה עשרה!

על כך אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד לפסוק זה "יהיו לרצון" אלא לאחר שמונה עשרה פרשיות בתהלים (בסוף פרק יט בתהלים), לפיכך תקינו רבנן [תיקנו חכמים] לאומרו לאחר שמונה עשרה ברכות.

וכאן מקשים: הני [אלה] שמונה עשרה הן?! והלא תשע עשרה הויין [הן], שהרי הפסוק כתוב במזמור התשעה עשר בתהלים!

ומשיבים "אשרי האיש" (כלומר, הפרק הראשון בתהלים) ו"למה רגשו גוים" (הפרק השני) חדא פרשה [פרשה אחת] היא, הרי שעד פרק יט יש רק שמונה עשר פרקים.

וראיה לדבר ששני הפרקים הראשונים בתהלים נחשבים תמיד כפרק אחד — וכפי שאמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר "הללויה" בהם, עד שראה במפלתן של רשעים, ורק אז יכול היה לומר בלב שלם "הללויה", שנאמר: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללויה" (תהלים קד, לה).

ואף כאן תמוה הדבר: וכי הני [אלה] מאה ושלש הם? והלא מאה וארבע הויין [הם]! אלא שמע מינה [למד ממנה] כי "אשרי האיש" ו"למה רגשו גוים" חדא פרשה [פרשה אחת] היא.

וראיה נוספת לאחדות שני הפרקים הללו מובאת ממה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: