ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת את צרתה והכוונה שיחלוץ או ייבם לאשת אחיו השני והראשונה נפטרת ממילא, אבל אם חלץ לבעלת מאמר — לא נפטרה על ידי כך הצרה, זו שהיתה אשת האח השני, שמא אין כוח המאמר כנשואין. כנסה האח השני את אשת אחיו המת, ומת גם הוא, ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך כנסה, ומת — שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, אחת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה משום צרתה.

כנסה את יבמתו ואחר כך נולד לו אח, ואחר כך מת — שתיהן, גם אשת האח שמת תחילה וגם אשת המייבם, פטורות מן החליצה ומן הייבום, אלו דברי ר' מאיר. ור' שמעון אומר: הואיל ובא האח השלישי הזה ומצאה בהיתר, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, שהרי על האח השלישי לא היתה אשה זו אסורה מעולם, שכן כשנולד כבר היתה היא אשת האח השני החי, על כן — מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה.

ונברר: הא בבא דסיפא למאן קתני לה [את השער, הקטע הזה שבסופה של ברייתא זו בייבם ולבסוף נולד לצורך דעתו של מי שנה אותה]? אילימא [אם תאמר] שלצורך ר' מאיר קתני לה [שנה אותה] — מכדי [הרי] לא שני ליה [שונה לו] לר' מאיר בין ייבם ואחר כך נולד ובין נולד ואחר כך ייבם, שלשיטתו בשני המקרים הרי זו אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסורה לו, ואם כן לערבינהו ולתנינהו [שיערב אותם וישנה אותם יחד], באופן זה: כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת, או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת — שתיהן פטורות?!

אלא לאו [האם לא] שהקטע האחרון נועד רק להבהיר את דעת ר' שמעון. וכיון שבחלקים השונים בברייתא זו מנויות כל האפשרויות ובייבם ואחר כך נולד פליג [חולק] ר' שמעון, ואילו במקרה שנולד האח בזמן שאשת המת היתה עדיין זקוקה לייבום ואחר כך ייבם החי לא פליג [איננו חולק], משמע שאף הוא מסכים להלכה זו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שר' שמעון חולק רק בזו, וכדברי רב פפא.

א כיון שהזכרנו ברייתא זו, באים לדון בה לגופה. אמר מר [החכם]: עמד השני לעשות מאמר (קידושי כסף) ביבמתו ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח, ומת השני ונפלו שתיהן, אשת האח הראשון ואשת השני, לפני השלישי, הנולד, לייבום — ראשונה יוצאה משום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה — או חולצת או מתייבמת. ושואלים: מאי [ומה פירוש] "עמד", ומאי [מה פירוש] "לא הספיק" לעשות מאמר? שהרי מאמר הוא הקידושין, והשאלה איננה מה היתה כוונתו, כי אם מה קרה למעשה, אי עבד [אם עשה] — עבד [עשה], ואי [ואם] לא עבד [עשה] — לא עבד [עשה]!

אלא צריך לפרש כך: "עמד" פירושו עמד לעשות מאמר מדעתה, בהסכמתה, ו"לא הספיק" — כוונתו שלא הספיק לעשות זאת מדעתה, אלא בעל כרחה, ובאופן כזה אין המאמר מועיל לכלום וחולצת ולא מתייבמת. ותהיה שיטת ברייתא זו מפורשת שלא כשיטתו של רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: העושה מאמר ביבמתו (שמקדש אותה) שלא מדעתה, שלא בהסכמתה, רבי אומר: קנה מדברי סופרים, והקידושין הללו תופסים כמאמר של יבם מדעתה, וחכמים אומרים: לא קנה כלל.

ומפרשים: מאי טעמא [מה טעם] שיטת רבי — גמר [למד] זאת מביאה שבא היבם על היבמה, באופן זה: מה ביאה ביבמה — אפילו בא עליה בעל כרחה קובעת שהיא נעשית אשתו, ואין הדבר תלוי בהסכמתה, אף קדושין ביבמה יכולים שיהיו בעל כרחה. ורבנן גמרי [וחכמים למדים] מקדושין דעלמא [בכלל] באופן זה: מה קדושין דעלמא [בכלל] — אינם תופסים אלא אם כן נעשים מדעתה של האשה, אף קדושין ביבמה אינם מועילים אלא אם כן נעשים מדעתה.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], כלומר, מהו העקרון המונח בביסוס מחלוקת זו? — מר סבר [חכם זה, רבי, סבור] כי מילי [דברים, הלכות] של יבמה ממילי [מדברים, מהלכות] של יבמה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] ולא מתחום אחר, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: מילי [דברים, הלכות] של קדושין ממילי [מדברים, מהלכות] של קדושין הוה ליה למילף [היה לו ללמוד].

ומבררים קטע אחר בברייתא. שנינו בה: שני אחים ומת האחד ועשה בה השני מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שקודם נולד לו אח ואחר כך עשה בה, באשת הראשון, מאמר, ומת ונפלה לפני השלישי, הנולד, לייבום — ראשונה יוצאה משום שהיא לו אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה חולצת ולא מתייבמת. ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה.

ושואלים: ר' שמעון אהייא קאי [על איזה מהם, מן המקרים, הוא עומד, מתייחס]? אילימא [אם תאמר] כי למקרה של נולד לו אח ואחר כך עשה בה השני מאמר הוא מתייחס — הא אמרת [הרי כבר אמרת] שבנולד השלישי ולבסוף, לאחר שנולד, ייבם השני את אשת הראשון לא פליג [חולק] ר' שמעון, והריהי אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. אלא צריך לומר כי על המקרה בו עשה בה מאמר השני ואחר כך נולד לו אח חלק ר' שמעון ולדעתו חולץ או מייבם לשניה.

בהמשך הברייתא נאמר שאם חלץ השלישי לבעלת מאמר לא נפטרה הצרה, כלומר, אשת השני, ויכולה להינשא לאחרים. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] — משום דהואי [שהיא] הצרה, אשת האח השני, היא חיוב ודאי, שהרי היא אשת אחיו שהיה בעולמו, ובעלת המאמר אינה אלא ספק, שלא ברור אם על ידי המאמר נעשתה לגמרי כאשת האח השני או לא, וכלל הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן, אם יחלוץ לה היבם, כיון שחיובה אינו ברור — אף חליצתה איננה חליצת ודאי, כי שמא לא היתה צריכה לחליצה, ולפיכך לא הועילה החליצה לפטור את צרתה, ועל כן השמיע לנו שצריך לחלוץ או לייבם לודאית ואז תיפטר האחרת.

יתיב [ישב] רב מנשה בר זביד קמיה [לפני] רב הונא ויתיב וקאמר [וישב ואמר] דבר זה: מאי טעמא [מה טעם] שיטת ר' שמעון שמתיר בייבם ולבסוף נולד אשת אח שלא היה בעולמו? ותוהים: מאי טעמא [מה טעם] שיטת ר' שמעון?! — כדאמר טעמא [כפי שאמר את הטעם] באותה ברייתא: הואיל ובא ומצאה בהיתר, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור!

אלא כך היתה השאלה: מאי טעמא דרבנן [מה טעם שיטת חכמים] האוסרים בייבם ולבסוף נולד? שהרי ר' שמעון נתן טעם טוב לשיטתו. ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ה), ומשמעו: עדיין יבומים הראשונים עליה, שגם לאחר שלקחה לו לאשה, עדיין היא נחשבת ליבמה, ועל כן לא פקע ממנה האיסור שהיה עליה בעודה יבמה מבעלה הראשון. ותוהים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כנסה, נשא את היבמה לאשה — הרי היא כאשתו לכל דבר. ואמר ר' יוסי בר חנינא: דבר זה מלמד,