דלמא איעברה ומעכר [שמא תתעבר שנית ויעכר] חלבה בזמן ההריון וקטלה ליה [ותהרוג אותו], כלומר, תגרום שימות הוולד משום שלא יהיה לו מספיק חלב לינוק. ושואלים: אי הכי דידיה נמי [אם כך שלו גם כן] יש לחשוש לכך. ומשיבים: דידיה ממסמסא ליה [את שלו היא מאכילה אותו] בביצים וחלב, כתחליף לחלב האם. ושואלים: אם כן דידה נמי ממסמסא ליה [את הילד שלה גם כן תאכיל] בביצים וחלב! ומשיבים: לא יהב [נותן] לה בעל כסף לקנות את אלה עבור ילד שאיננו שלו. ומקשים: וליתבעיניה [ושתתבע] את היורשים של בעלה הראשון שיפרנסו את הילד! אמר אביי: אשה בושה לבא לבית דין בתביעות, ונמצא שאין לילד מזונות והורגת על ידי כך את בנה.

א שנינו במשנה: אחת בתולות ואחת בעולות, אחת גרושות ואחת אלמנות, אחת נשואות ואחת ארוסות, כולן, אינן יכולות להתארס או להינשא עד שיעברו שלושה חודשים מבעליהן הקודמים. ותוהים: הי ניהו [מי אלו] הבתולות והי ניהו [ומי אלו] הארוסות? שהרי זו שנתאלמנה מן האירוסין, יבמה בתולה היא! וכן הי ניהו [מי אלו] הבעולות והי ניהו [ומי אלו] הנשואות? הרי לכאורה שוב מדובר על אותן נשים!

אמר ר' יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: אין מונים כאן נשים שונות, אלא זו קביעה כללית: אחת בתולות ואחת בעולות, שנתארמלו או שנתגרשו, בין מן האירוסין ובין מן הנשואין.

מסופר: ר' אלעזר לא על לבי מדרשא [נכנס לבית המדרש] יום אחד, אשכחיה [מצא אותו] את ר' אסי, אמר ליה [לו]: מאי אמור רבנן בבי מדרשא [מה אמרו חכמים בבית המדרש]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי המתיר לארוסות להינשא ולנשואות להתארס.

שאל אותו ר' אלעזר: האם מכלל זה אתה למד דיחידאה פליג עליה [שיחיד הוא החולק עליו], ואין ההלכה השנויה במשנה סתם דעת רבים? ענה לו: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: הרי אשה שהיתה רדופה (רגילה ולהוטה) לילך לבית אביה והיתה מצויה שם זמן רב בלא בעלה, או שהיה לה כעס בבית בעלה והלכה לבית אביה מטעם זה, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין לפני מותו, או שהיה בעלה זקן או חולה שאינו יכול להוליד, או שהיתה היא חולה,

או שהפילה מיד אחר מיתת בעלה, או שהיתה עקרה (שניטל רחמה), או שהיתה זקנה, או שהיתה קטנה, או אילונית (שאינה ראויה ללדת מטבע בריי תה), או שאינה ר אויה לילד מחמת מחלה וכדומה — הרי זו צריכ ה להמתין שלשה חדשים, למרות שהטעמים שניתנו לגזירת ההפר שה אינם קיימים במקרים אלה, אלו דבר י ר' מאיר. ר' יהודה מתיר במקרי ם אלה ליארס ולינשא מיד ומכאן שהחולק על ר ' יוסי הוא חכם יחיד, ר' מאיר.

אמר ר' חייא בר אבא: חזר בו ר' יוחנן ממה שפסק כר' יוסי. אמר רב יוסף: אי הדר ביה [אם חזר בו] — ממתניתא דכרמא הדר ביה [מפני הברייתא של הכרם חזר בו]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה: כולן, גם נשים שאינן ראויות ללדת, צריכות להמתין שלשה חדשים. הרי שדעת גדולי החכמים כדעת סתם משנתנו.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זריקא: כי עיילת לקמיה [כאשר תיכנס לפניו] לפני ר' אבהו, רמי ליה [השלך לו, הראה לפניו סתירה זו]: מי [האם] אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנינו במשנתנו] בסתם: כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להם שלשה חדשים, אחת בתולות ואחת בעולות!

כאשר בא ר' זריקא ושאל, אמר ליה [לו] ר' אבהו: דרמא [זה שהשליך], שהראה לך הא [סתירה זו] — לא חש לקמחיה [חשש לקמחו], כלומר, לא דאג לדקדק בדברים שהוא מוציא מפיו. והרי משנתנו סתם ואחר כך מחלוקת היא, שאין זו סתם משנה ללא חולקים, אלא מיד מובאת דעת החולקים, ובמקרה זה אין הלכה כסתם. שאמר רב פפא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: מחלוקת ואחר כך סתם — הלכה כסתם, שנראה שסתם משנה היא סיכום ההלכה בענין זה, אולם אם יש סתם ואחר כך מחלוקת — אין הלכה כסתם.

ב מסופר: היה מסתמיך ואזיל [נשען והולך] ר' אבהו אכתפיה [על כתיפו] של ר' נחום שמעיה [שמשו] ותוך כדי הילוך היה ר' נחום מנקיט ואזיל הלכתא מיניה [היה לוקט ואוסף הלכות ממנו] מר' אבהו. ובתוך כך בעא מיניה [שאל אותו] ר' נחום מר' אבהו: מחלוקת ואחר כך סתם מאי [מה] פסק ההלכה במקרה כזה? אמר ליה [לו] ר' אבהו: הלכה כסתם. המשיך ר' נחום ושאל: סתם ואחר כך מחלוקת מאי [מה] הדין? אמר ליה [לו] ר' אבהו: אין הלכה כסתם.

ושוב שאל: כשיש סתמא דמתניתין [סתם במשנתנו] ומחלוקת בברייתא מאי [מה] הדין? אמר ליה [לו]: הלכה כסתם משנה. ועוד שאל: מחלוקת במתניתין [במשנתנו] וסתמא [וסתם] בברייתא, מאי [מה] דינו? אמר ליה [לו]: