הדין עמה, ותיטול את הכלים עצמם, ור' אמי אמר: הדין עמו ויכול להחזיק בכלים ולשלם בעבורם.

ומפרשים: רב יהודה אמר כי הדין עמה — משום שבח בית אביה. שכיון שהם שייכים למשפחתה, זלזול הוא בכבודם שיהיו ברשות אחר, ולכן דידה הוי [שלה הם]. ר' אמי אמר: הדין עמו, כיון שאמר מר [החכם] במשנתנו: על עבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל שאם מתו — מתו לו, ואם הותירו — הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן — יאכלו בתרומה, משמע שגופם נחשב קנוי לו, ומכאן מובן שקנין הבעל בנכסי צאן ברזל הוא קנין גופם של הדברים ולא ערכם בלבד, ולכן אינו חייב להחזיר לאשה אלא דמים. אמר רב ספרא: מי קתני [האם שנה] במשנה "והן שלו"? הלא רק "הואיל וחייב באחריותן" קתני [שנה], ולעולם באמת לאו דידיה נינהו [לא שלו הם].

ושואלים: וכל היכא [היכן] שחייב באחריותן של קנייניו אכלי [אוכלים הם] בתרומה ואין צורך בקנין גופם ממש? והתנן [והרי שנינו במשנה]: ישראל ששכר פרה מכהן שתעבוד אצלו — הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה, שהם מאכל בהמה שמפרישים מהם לעתים תרומה, וכיון שבהמת כהן אוכלת בתרומה — רשאי השוכר להאכיל את הבהמה הזו כרשיני תרומה. ואילו כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו — לא יאכילנה כרשיני תרומה, לפי שאינה שלו. והרי הכהן השוכר יש לו אחריות על הבהמה ששכר, ובכל זאת אינו מאכיל אותה תרומה!

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שזו קרויה אחריות שלימה? נהי נמי דמחייב [אם אמנם גם כן שמחויב הוא] בגנבה ואבדה, שאם נגנבה הבהמה או אבדה חייב להחזיר את דמי הבהמה, אבל באונסיה, אם אירע בה אונס, שמתה או נפצעה, או בכחשה, שרזתה או נחלשה מחמת סיבה כלשהי, וכן בנפחת דמיה — מי מיחייב [האם הוא חייב]? הרי שאין כאן אחריות שלימה, ולהיפך: הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לסיפא [לסופה] של אותה משנה, ששנינו: ישראל ששם פרה מכהן, כלומר, שקבע והעריך לה מחיר כששאל אותה ממנו, שאם תמות או תיפגע או מחירה ישתנה, יחזיר לו כפי ערכה בשעת לקיחה, ובאופן כזה לא יאכילנה כרשיני תרומה, משום שהיא נחשבת כאילו היתה של ישראל. אבל כהן ששם פרה מישראל — יאכילנה כרשיני תרומה. ולכאורה מכאן ראיה להיפך, שרק אם הוא חייב באחריות גמורה לשמור על ערך החפץ לעולם — הרי זה נחשב כבעלות כדי להתיר להאכילו תרומה.

יתיב [ישבו] רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה [בסוף דרשתו] של רב נחמן ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה, ותניא כותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי. ומפרטים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי: עבדי צאן ברזל יוצאין לחירות בשן ועין שהוציא להם האדון. וזהו דווקא לאיש, כלומר, אם האיש, הבעל, עשה זאת, אבל לא לאשה. ומכאן ראיה גמורה שגופם קנוי לאיש.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: המכנסת שום לבעלה כלומר, שהכניסה לו נדוניה, כצאן ברזל, ששמו את ערכה, ואם יצטרך לשלם את כתובתה — יחזיר לפי ערך זה. אם רצה הבעל למכור — לא ימכור אותם נכסים, משום שגופם של הנכסים שייך לה. ולא עוד אלא אפילו הכניס לה הבעל שום משלו שהוסיף מתנה משלו על הנדוניה שלה וקבעו לה ערך וצירפו אותה לנדוניה, אם רצה הבעל למכור — לא ימכור. עברו ומכרו שניהם או הבעל או האשה את החפצים הללו לפרנסה, זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: אף על פי כן הבעל מוציא מיד הלקוחות, משום שלשניהם אין רשות למכור בזמן ששניהם קיימים, והמכר בטל.

וסיכומה של ההלכה, אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והתניא כותיה [והרי שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי! אמר לו: אף על גב דתניא כותיה [אף על פי ששנויה ברייתא כשיטתו] של ר' אמי — מסתברא טעמא [מסתבר טעמו] של רב יהודה, משום שבח בית אביה.

מסופר: ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא [אשה אחת שהכניסה לבעלה גלימה של צמר מובחר] בכתובתה כנכסי צאן ברזל. שכיב [מת] אותו האיש, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא [לקחו היתומים אותה גלימה ופרסו אותה על המת] כעין תכריכים. ואחר כך תבעה האשה את הגלימה עצמה.

אמר רבא: קנייה מיתנא [קנה אותה המת], כלומר, היא נחשבת כשייכת לתכריכי המת, ודבר שניתן למת שוב אסור להשתמש בו. אמר ליה [לו] נאנאי בריה [בנו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא, לרב כהנא: והאמר [והרי אמר] רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה משמע שגופם של נכסים אלה הם של האשה, ואיך היו היתומים רשאים לתת אותה למת? אמר ליה [לו]: מי [האם] לא מודה רב יהודה שעל כל פנים נכסים אלה דמחוסר גוביינא [מחוסרים גבייה] ועדיין אינם ברשותה, ורק לכשתיטול כתובתה זכאית היא לקבלם. וכיון דמחוסר גוביינא [שהם מחוסרים גבייה] — ברשותיה קאי [ברשותו הם עומדים] לענין זה.

ומעירים: כי בענין זה רבא לטעמיה [הולך לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: הקדש שמקדיש אדם דבר, או איסור חמץ שחל על דבר,