ועוד שאין לה, לתרומה, פדיון, שלאחר שהוקדשה אינה יכולה להיפדות ולהיעשות חולין, ועוד שהיא אסורה לזרים, שאין היתר למי שאינו כהן לאוכלה, וחומרות אלה אינן כן בקדשים. ומשיבים: אף על פי כן הנך נפישן [אלו מרובים], כלומר, החומרות המצויות בקודש מרובות יותר מאלה המצויות בתרומה, ולפיכך ראוי להחמיר בקודש מבתרומה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר בלא למנות את ריבוי החומרות: קדש חמור שכן האוכלו בטומאה ענוש כרת, ובתרומה העונש קל יותר והוא אך מיתה בידי שמים, והרי שבאותו ענין עצמו מחמיר הכתוב בקודש. רב נחמן בר יצחק אמר: הוכחה אחרת היא שמותר ליהנות מן התרומה הנשרפת, שכן אמר קרא [הכתוב]: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), ודרשו מכאן שצריך לתת לכהן תרומה טהורה, שיהיה בה כדי נתינה. שכן אמר הכתוב "לו "להדגיש: ולא שיתן לכהן תרומה הראויה רק לאורו, כלומר, לשרוף אותה במדורתו. מכלל [ואגב הדברים] הרי למדים אנו דבת אורו הוא שתרומה טמאה מותר לכהן ליהנות ממנה בשעת שריפתה.

א שנינו במשנה שר' ישמעאל אומר שאסור להדליק נר שבת בעטרן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רבא: מתוך שריחו של העטרן רע, גזרו חכמים גזרה מתוך החשש שמא יניחנה לאותו נר ויצא. אמר ליה [לו] אביי: ויצא! וכי מה חובה לו לשבת ליד הנר? אמר ליה [לו] רבא: שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה היא, וצריך לאכול לאור הנר דווקא, משום כבוד השבת. שאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת היא חובה, ואילו רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, לפני כניסת השבת אינה אלא רשות. ואני אומר: לא רשות בלבד, כי אם מצוה, אף שאינה חובה.

ושואלים: מאי [מה, איזו] מצוה יש בדבר? ומסבירים שאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, בערב שבת היו מביאים לו עריבה (קערה) מלאה חמין והיה רוחץ בה פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין של פשתן המצוייצין (שיש בהם ציציות), והיה דומה למלאך ה' צבאות, וכל זה משום כבוד השבת. ומסופר שהיו תלמידיו, שישבו אף הם בסדינים, מחבין (מסתירים) ממנו כנפי כסותן, שלא יראה שאין ציציות בסדיניהם. אמר להן: בני, וכי לא כך שניתי לכם: סדין של פשתן בענין דיני ציצית, בית שמאי פוטרין משום שחלק מן הציצית עשוי תמיד צמר, וצמר ופשתן יחד הוא שעטנז, ולא הותר שעטנז אפילו לצורך ציצית. ואילו בית הלל מחייבין, שסברו שכאן דוחה מצות עשה שבציצית את איסור השעטנז. והרי הלכה כשיטת בית הלל היא, ולכן גם סדינים ראוי לשים בהם ציציות. ואינהו סברי [והם, התלמידים, סברו] שאף שמן התורה מותר לשים ציציות בבגד פשתן, מכל מקום גזרו חכמים שלא יעשה כן משום כסות לילה, שמא ילבש אדם את הסדין הזה בלילה, ומאחר שבלילה אינו מחוייב במצות ציצית נמצא שהוא לבוש שעטנז בלא שתהיה בכך מצות עשה של ציצית. ולכן אסרו להטיל ציציות צמר בבגד פשתן אפילו בכסות יום.

ב ומתוך שהוזכרה הרחיצה כהכנה לעונג שבת, מביאים את מה שנדרש על הפסוק העוסק מענין ההולכים לגלות. נאמר: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג, יז). מאי [מה פירוש] הכתוב "ותזנח משלום נפשי" — אמר ר' אבהו: זו הדלקת הנר בשבת, שהגולה אינו יכול לקיימה. "נשיתי טובה" — אמר ר' ירמיה: זו חוסר אפשרות להשתמש בבית המרחץ. ר' יוחנן אמר: זו חוסר אפשרות לרחיצת ידים ורגלים בחמין. ר' יצחק נפחא אמר: "טובה" זו היא מטה נאה וכלים נאים שעליה שאין לגולה אותם. ר' אבא אמר : זו מטה מוצעת ואשה מקושטת, כלומר, ראויה והגונה (רשב"א) לתלמידי חכמים.

וכיון שדברו במה שנקרא "טובה", מזכירים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בנושא דומה: איזהו עשיר? — כל שיש לו נחת רוח בעשרו. אלו דברי ר' מאיר. סימן מ"ט ע"ס. ר' טרפון אומר: עשיר הוא כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן. ר' עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים. ר' יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו.

ג תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בשבת בצרי (שרף ריחני מעצי בושם). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר רבה: מתוך שריחו נודף חששו שמא ישכח ויסתפק (ישתמש) ממנו בשבת ונמצא כמכבה את הנר, שהלוקח שמן מן הנר בשעת בעירתו הרי זה כמכבהו, שהרי זמן בעירתו פוחת. אמר ליה [לו] אביי: