כולן ידלקו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: יעלו (יתבטלו) באחד ומאתים. שהיה ר' מאיר אומר: כל שדרכו לימנות, שהוא דבר חשוב לעצמו, שאינו נמכר במשקל או בכמויות גדולות, אלא כל פרט ממנו נמנה — מקדש, ופוסל את הכל, ואינו בטל. וחכמים אומרים: אינו מקדש בשל אי־התבטלותם, אלא ששה דברים בלבד. ר' עקיבא אומר: שבעה.

אלו הן הדברים שאינם בטלים, מפני שהם חשובים כשלעצמם: אגוזי פרך, ורמוני המקום בדן, וחביות סתומות של יין, וחלפי תרדין מיני תרד מיוחדים, וקולחי (גבעולי) כרוב, ודלעת יונית. ור' עקיבא מוסיף כשביעי אף ככרות של בעל הבית. אלו מהן הראוין לערלה, שאיסור ערלה חל עליהם, מדובר בהם לענין ערלה, כגון אגוזים ורימונים. הראויים להיאסר באיסור כלאי הכרם כגון תרדין, כרוב ודלעת — משום כלאי הכרם, שאיסורים אלה הם איסורי הנאה, אבל בטלים ברוב, חוץ מדברים אלה שהם חשובים.

ר' יוחנן סבר וגרס בדברי ר' מאיר: "את שדרכו לימנות" שנינו שרק אותם דברים הנמכרים תמיד אחד אחד מפני חשיבותם אינם בטלים. וריש לקיש סבר: "כל שדרכו לימנות" שנינו, ובכלל זה גם שאר דברים שיש להם חשיבות.

ועוד מסבירים: מאי [מה היא] חתיכה שרמז לה ר' יוחנן — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות — תעלה (תתבטל). ר' יהודה אומר: לא תעלה.

אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות, וכן פרוסה של לחם הפנים שהיתה טהורה שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות — דברי הכל לא תעלה.

ושואלים: קתני מיהת רישא [הלא שנינו על כל פנים בתחלה] שחתיכה של חטאת טמאה תעלה (תתבטל), ואם כן קשה לריש לקיש, שהרי חתיכת חטאת היא דבר שדרכו להימנות, שפעמים נחשבת לעצמה, ואיסורה מן התורה, ובכל זאת בטילה! אמר ר' חייא בריה [בנו] של רב הונא: מדובר כשחתיכה זו כבר לא היתה שלימה, אלא בנימוחה ונתפרקה לחלקים קטנים, שכיון שאיננה עוד חתיכה שלימה — בטלה חשיבותה ממנה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמדובר בנימוחה, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שאומר שלא תתבטל?