רעה היא אצל צדיקים, שהצדיק אינו נהנה כלל מטובה זו. וראיה לדבר, ממה שנאמר בדברי ה' ללבן: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כד) בשלמא [נניח] רע — לחיי [לחיים, בסדר], שאנחנו מבינים שהזהיר אותו ה' שלא ידבר רע ליעקב, אלא טוב — אמאי [מדוע] לא? אלא שמע מינה [למד מכאן] שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

ושואלים: בשלמא התם [נניח שם] בדברי לבן ליעקב יש צד מגונה ומאוס כאשר הוא מדבר איתו טובות, דלמא מדכר ליה שמא [שמא יזכיר לו שם] של עבודה זרה בתוך דבריו, שאף שהוא מתכוון לטובה, הרי זה פוגע ביעקב. אלא הכא [כאן], מאי [מה] רעה איכא [יש בכך], והרי נהנית היא?

ומשיבים: דקא שדי [שהוא מטיל] בה זוהמא [זוהמה], שמזהם אותה בזרעו. וזוהמה זו עושה רושם במקבל אותה, שכך גם אמר ר' יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה (וכך פירשו "הנחש השיאני". בראשית ג, יג — לשון אישות), הטיל בה זוהמא וזוהמה זו נשארה בבני האדם, ומזהמת את נפשם, וישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן שניטלה מהם אותה זוהמה של נחש, גוים שלא עמדו אז בהר סיני במתן תורה — לא פסקה זוהמתן.

א שנינו במשנה: אם חלצה במנעל שאינו שלו — החליצה כשירה. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "...וחלצה נעלו מעל רגלו..." (דברים כה, ט) — אין לי אלא אם חלצה את נעלו השייך לו, ואולם אם חלצה נעל של כל אדם שהוא נעול בה, מנין שעשתה כדין — תלמוד לומר: "נעל" ("וחלצה נעלו") "נעל" ("חלוץ הנעל". שם י) מכל מקום, לרבות כל נעל.

ואם כן, מה תלמוד לומר "נעלו", המתייחס לו? — כוונתו "נעלו" — הראוי לו, פרט למנעל גדול שאין הוא יכול להלוך בו, ופרט לקטן שאינו חופה (מכסה) את רוב רגלו, ופרט לסנדל המסוליים שיש לו סוליה בלבד ואין לו עקב, ואינו ראוי להלך בו.

מסופר: אביי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב יוסף, אתאי [באה] יבמה לחלוץ. אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: הב ליה [תן לו] ליבם סנדלך שיחלוץ בו, יהיב ליה סנדלא דשמאלא [נתן לו את הסנדל השמאלי], אמר ליה [לו] רב יוסף: אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] שמותר בשל שמאל, הרי זה בדיעבד, אולם לכתחלה מי אמור [האם אמרו]?

אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך], סנדל שאין שלו נמי [גם כן], אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] שאפשר לחלוץ בו בדיעבד, אולם לכתחלה מי אמור [האם אמרו] שמותר לחלוץ בשאינו שלו? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: הכי קאמינא לך [כך אני אמרתי לך, לזאת היתה כוונתי]: הב ליה ואקני ליה [תן לו את סנדלך והקנה לו אותו לפי שעה] שיהא שלו, ועל ידי כך ייעשה הדבר באופן שיהיה כשר לכתחילה.

ב שנינו במשנה שאם חלצה בסנדל של עץ — החליצה כשירה. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כן? אמר שמואל: דעת ר' מאיר היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הקיטע יוצא בקב שלו בשבת, אלו דברי ר' מאיר, משמע שלדעתו הקב, רגל העץ, חשובה כנעל. ור' יוסי אוסר. ואילו אבוה [אביו] של שמואל אומר: שכאן מדובר בסנדל עץ המחופה עור, ואם כן הלכה זו דברי הכל היא, שגם ר' יוסי מסכים שזה קרוי סנדל.

ג אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: סנדל המוסגר שנראה בו נגע צרעת, אבל עדיין לא החליט הכהן שהוא טמא ממש, אלא שנמצא בשבוע של הסגר — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה כשרה. סנדל המוחלט שפסקו שיש בו נגע צרעת — לא תחלוץ בו, ואם חלצה — חליצתה פסולה. כיון שהסנדל עומד לשריפה, הרי זה כאילו הוא כבר שרוף, ואין בו ממש.

ואילו רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר: אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט — לא תחלוץ בו לכתחילה, ואם חלצה בו — חליצתה כשרה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: בית המוסגר שנראה בו כנגע צרעת והסגירו את הבית עד שיתברר אם נגע הוא או לא — הרי הוא מטמא מתוכו, שאם נוגעים בתוכו הוא מטמא, ואם היה זה בית שמוחלט כנגוע בצרעת — הרי הוא מטמא מתוכו ומאחוריו, וזה וזה מטמאין בביאה, שאם בא אדם לתוך בית זה הרי הוא נטמא, אפילו כשאינו נוגע בקירות.

ואי סלקא דעתך כדמכתת דמי [ואם עולה על דעתך לומר שדבר שהוא מוחלט בצרעת נחשב כאילו שהיה כתות ושבור] — והא בעינן [והרי אנו צריכים] שיתקיים בו: "והבא אל הבית... יטמא" (ויקרא יד, מו) וליכא [ואין כאן], שהרי לשיטה זו הבית נחשב כאילו לא היה קיים!

ומשיבים: שאני התם, דאמר קרא [שונה שם, שאמר הכתוב]: "ונתץ את הבית" (שם, מה), ללמד שאפילו בשעת נתיצה עדיין הוא קרוי בית, עד שייהרס ממש.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: מטלית שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות, שיש בה נגע צרעת, אף על פי שאין בו שיעור נפח כזית, כיון שנכנס רובה של מטלית לבית טהור — טמאתהו כדין מצורע. מאי לאו [האם לא] מדובר במטלית מוחלטת בנגע צרעת, ומשמע שאנחנו מחשיבים את שיעורה, אפילו כשהיא מוחלטת ומיועדת לשריפה! ודוחים: לא, מדובר פה במטלית מוסגרת.

ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך אתה מפרש, אמור את סופה] של אותה הברייתא: היו בה במטלית שיעור כמה זיתים, כיון שנכנס ממנה כזית (אפילו אם זה מיעוט המטלית) לבית טהור — טמאתהו, ומעתה

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר במטלית מוחלטת — היינו דאיתקש [הרי זה משום שהוקש, הושווה] מצורע מוחלט למת, וכיון שכך, כל כזית ממנה מטמא. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר במטלית מוסגרת, אמאי איתקש [מדוע הוקש, הושווה] למת? וכדי שתטמא צריך שתיכנס המטלית כולה או רובה!

ומשיבים: אכן, מדובר במטלית מוחלטת, ובכל זאת מחשיבים שיש בה שיעור, אולם שאני התם [שונה שם] דין בגד שיש בו נגע, שאמר קרא [הכתוב]: "ושרף את הבגד" (שם יג, נב), לומר שאפילו בשעת שריפה קרוי עדיין בגד.

ושואלים: אם כן, וליגמר מיניה [ונלמד ממנו] גם לגבי סנדל ושאר דברים, שגם לאחר שהוחלט כנגוע בצרעת עדיין נשאר שמו עליו! ומשיבים: איסור מטומאה לא גמרינן [לומדים אנו], שהלכות טומאה שונות מהלכות איסור והיתר ואין ביניהן שוויון.

אמר רבא הלכתא [הלכה] היא: אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל שמוחלט, ואחד סנדל של עבודה זרה, כלומר, סנדל שמנעילים בו פסל של עבודה זרה — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה כשרה. סנדל של תקרובת עבודה זרה, שהביאו אותו כמתנה וקרבן לעבודה זרה,