אמר ליה [לו] ר' אלעזר, הלא נאמר: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה, ט), ו"ככה" לשון דיוק ועיכוב הוא, כלומר, שרק כך כשר. ונלמד מכאן כי כל דבר שהוא מעשה — מעכב. אמר ליה [לו] ר' עקיבא: וכי אתה מביא משם ראיה? הלא נאמר "ככה יעשה לאיש", כלומר, כל דבר שהוא מעשה באיש, דברים שעושים בגופו של האיש כגון החליצה, אבל היריקה שאיננה באיש אלא רק לפניו — איננה מעכבת.

א ועוד בענין חליצה, החרש שנחלץ והחרשת שחלצה, וכן הגדולה שחולצת לקטן — חליצתה פסולה, ואיננה מועילה לפטור. קטנה שחלצה — תחלוץ שנית משתגדיל, ואם לא חלצה — חליצתה הראשונה פסולה. חלצה בשנים בפני שני דיינים, או בפני שלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול מצד אחר להיות דיין — חליצתה פסולה. ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירין. ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, שלא בנוכחות דיינים, ובא מעשה זה לפני ר' עקיבא והכשיר.

ב גמרא על האמור במשנה אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי קריאה לא מעכבא [מעכבת] את חלות החליצה, ואף שלא קראה — אין הקריאה מעכבת, לפיכך, אלם ואלמת שחלצו — חליצתן כשירה. שאף שלכתחילה צריך לומר דברים, מכל מקום אין הדיבור מעכב.

ומקשים: והלא תנן [שנינו במשנתנו]: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן — חליצתה פסולה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר שהחליצה פסולה — לאו [האם לא] משום שלא בני קרייה [קריאה] נינהו [הם], שאינם מסוגלים לקרוא את מה שאומרים בחליצה ומדובר בחרש שאינו מדבר, ואם כן רואים מכאן שקריאה מעכבת! ודוחים: לא, הטעם בחרש וחרשת הוא משום דלאו [שלא] בני דעה נינהו [הם], וכיון שאין בהם דעת, אין מעשיהם נחשבים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אלם ואלמת נמי [גם כן] נאמר שאינם בני דעת! אמר רבא: אלם ואלמת בני דעה נינהו [הם], ואין בהם חסרון אלא שפומייהו [פיהם] הוא דכאיב להו [שכואב להם], כלומר, יש להם חסרון בכלי הביטוי, שאינם יכולים לדבר, אבל אין זה חסרון בדעתם, ולכן ראויים הם לחלוץ.

וחוזרים ומקשים: והא אמרי דבי [והרי אומרים חכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי שחרש וחרשת פסולים לפי שאינו ב"אמר" הוא ("ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה". דברים כה, ח), ולא בכלל "ואמרה" היא ("ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". שם ז), ולא משום חסרון דעת! אלא יש לחזור מדברים אלה ולומר אחרת: כי אתמר [כאשר, מה, שנאמר] בשם רבא — אסיפא אתמר [על סופה של המשנה נאמר], ששנינו: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן — חליצתה פסולה.

אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר], כלומר, כיון שאפשר להסיק מכאן שקרייה מעכבא [שקריאה מעכבת], לפיכך אלם ואלמת שחלצו — חליצתן פסולה. וצריך להסביר כך: ומתניתין [ומשנתנו] ששנינו בה בראשה שקריאה אינה מעכבת, ועם זאת חליצה של מי שאינו יכול לקרוא פסולה היא — יש להבינה כשיטת ר' זירא.

שאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה, כלומר, קרבן מנחה, שצריך לבלול אותו בשמן, והוא ראוי מבחינת הכמות שיבללו אותו — אין בילה מעכבת בו, שאם לא בלל — לא פסל. וכל שאין ראוי לבילה, כגון שיש כמות מרובה מדי, שאינה יכולה להיבלל — בילה מעכבת בו ופסול. ומכאן למדים הלכה כללית, שיש דברים שעשייתם בפועל איננה מעכבת כל עוד הם ראויים ומסוגלים לכך, ורק אם אינם ראויים — הרי זה מעכב. וגם בענייננו, אף שקריאה אינה מעכבת, מכל מקום חליצת אילם פסולה, משום שאינו מסוגל כלל לקריאה.

ג שלחו ליה [לו] מארץ ישראל לאבוה [לאביו] של שמואל את ההוראה: יבמה כיון שרקקה — תחלוץ ולא תתייבם. ומעירים: מכלל הדברים אתה למד דאיפסלא [שנפסלה] לה על כל פנים מן האחין, שאף שרקיקה בלבד איננה מועילה כדי לפוטרה, מכל מקום יפה כוחה של הרקיקה כדי לפסול אותה לאחים, ולכן תחלוץ ולא תתייבם.

ושואלים: מני [כשיטת מי היא הלכה זו]? אילימא [אם תאמר] שהיא שיטת ר' עקיבא, השתא [עכשיו, הרי] ומה במקום מצוה של חליצה, שבהקשר כזה צוותה התורה לרקוק, דאיכא למימר מידי דהוה [שיש מקום לומר שהדבר דומה הוא] לאימורים (החלב ושאר החלקים העולים למזבח), דכי ליתנהו [שכאשר אינם נמצאים כלל], שאבדו מן העולם — לא מעכבי [אינם מעכבים] את הקרבן, והמקריב יוצא ידי חובה בזריקת הדם בלבד, והכהנים מקבלים ממנו את חלקם,

וכי איתנהו [וכאשר הם נמצאים] ונטמאו, או אירע בהם פסול אחר — מעכבי [הרי הם מעכבים] ואין הכהנים זוכים בחלקם עד שיוקטרו האימורים, ובכל זאת

אמר ר' עקיבא שהרקיקה לא מעכבא [מעכבת] את החליצה, וסבור שאם לא רקקה, נפטרת בחליצה בלבד, וכיון שהוא סבור שאין הרקיקה חשובה, וכי ברקיקה זו בלבד מאחין איפסלא [נפסלה מייבום לאחים]?

ואלא תאמר שהלכה זו לשיטת ר' אלעזר, שרקיקה מעכבת —

והא [והרי] לשיטתו חליצה ורקיקה שני דברים המתירין נינהו [הם], וכלל הוא בדיני קרבנות: שני דברים המתירין — אין מעלין ומקדשים את הקרבן זה בלא זה. וכיוצא בו אינו מועיל בחליצה, אם רקקה בלבד, שהרי עשתה רק דבר אחד משני דברים שיש לעשותם!

אלא יש לומר שהלכה זו כשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כבשי עצרת שהם קרבן שלמים מיוחד, הבא בחג השבועות עם שתי הלחם — אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ששחיטת הכבשים גורמת שיתקדש הלחם.

כיצד? אם שחטן את הכבשים הללו לשמן, וזרק דמן לשמן — קדש הלחם, ואם שחט שלא לשמן, כגון שאמר שמתכוון לשם קרבן אחר, ואפילו זרק לאחר מכן את הדם לשמן — לא קדש הלחם, ואם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן — קדוש ואינו קדוש, כלומר, קדוש במקצת, אלו דברי רבי.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש כלל עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן. ואם כן שיטת רבי היא שאף על פי שהקדושה חלה על הלחם על ידי שחיטה וזריקה, אם השחיטה בלבד היתה כראוי — יש בה כוח מספיק כדי להחיל קדושה מסויימת. וכן בענין החליצה, שאף שיש צורך ברקיקה וחליצה, אף רקיקה בלבד מועילה כדי לפסול את היבמה מן האחים.

על סיכום זה של הדברים שואלים: ומי [והאם] אמר ר' עקיבא כי רקיקה לעצמה לא פסלה [פוסלת] את היבמה מן האחים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חלצה ולא