זה הכלל לגבי מי שמיאנה ונישאה כמה פעמים: היה גט אחר מיאון ונישאה לאחר — אסורה לחזור לו, מיאון אחר גט — מותרת לחזור לו. ועיקר טעמו של דבר, שכיון שהיה מיאון אחר הגט, מוכיח הדבר שוב שנישואיה הראשונים לא תפסו מדין תורה, ועדיין קטנה היא, אבל כשיוצאת בגט, אין יודעים שקטנה היא, ועלול הדבר להכשיל אחרים במקרה דומה כשמדובר בגדולה.

הממאנת באיש ונשאת לאחר, וגירשה, וחזרה ונישאה לעוד אדם אחר ומיאנה גם בו, ושוב נישאה לאדם אחר וגירשה, זה הכלל: כל מי שיוצאה הימנו בגט — אסורה לחזור לו, וזה שיוצאת הימנו במיאון — מותרת לחזור לו.

א גמרא שנינו במשנה שאם נתן לקטנה גט והחזירה, וחזרה ומיאנה, מותרת לחזור אליו אף שנישאה בינתיים לאחר, אלמא [מכאן] שאתי [בא] מיאון ומבטל גט.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בסוף המשנה: הממאנת באיש ונשאת לאחר, וגירשה; לאחר, ומיאנה בו; לאחר, וגירשה; זה הכלל: כל שיצתה הימנו בגט — אסורה לחזור לו, במיאון — מותרת לחזור לו. אלמא [מכאן] שלא אתי [בא] מיאון דחבריה [של חבירו] ובטיל גיטא דידיה [ומבטל את הגט שלו], שאם היה מבטל, היה המיאון עוקר את הנישואין של השני ומותרת לראשון שגירשה, שכל שלא נישאת לאחר, מותרת לחזור אליו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: תברא [שבורה] היא המשנה הזו, כלומר, אינה לפי שיטה אחת ומי ששנה זו לא שנה זו.

אמר רבא: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבכך? ודלמא [ושמא] יש לומר כך: מיאון דידיה [שלו] מבטל גט דידיה [שלו], מיאון דחבריה [של חבירו] לא מבטל גיטא דידיה [את הגט שלו]. ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מיאון דחבריה [של חבירו] שלא מבטל גיטא דידיה [את הגט שלו], ומשיבים: יש סברה בדבר, איידי [מתוך] שמכרת ברמיזותיו וקריצותיו של בעלה הראשון, הריהו מרמז לה אפילו בלא דיבור מפורש, ויש לחשוש שמא אזל משבש ומייתי לה [יילך ויטעה אותה ויביא אותה אליו], שיגרום לה שתמאן בבעלה החדש, ותחזור אליו, ולכן תיקנו שלא תחזור לבעלה זה, אולם משום טעם זה מיאון דידיה נמי [שלו גם כן] לא ליבטל גיטא דידיה [יבטל גט שלו], דאיידי [שמתוך] שמכרת ברמיזותיו וקריצותיו — אזיל משבש ומייתי לה [יילך, יטעה אותה ומביא אותה אליו] אחרי שנישאה לאחר!

ומשיבים: הא [הרי] כבר שבשא [ניסה להטעותה] ולא אישבשא [הוטעתה]. כלומר, הרי כבר החזיר אותה אחרי הגירושין ושוב מיאנה בו, ואין לחשוש ששוב ירצה להחזיר אותה אליו.

אלא אי קשיא [אם קשה] ויש סתירה במשנתנו, הרי זה מדחבריה אדחבריה קשיא [ממיאון שבחבירו על מיאון שבחבירו קשה], ששנינו: מיאנה בו והחזירה, נתן לה לאחר מכן גט ונשאת לאחר, ונתארמלה מאותו אדם או נתגרשה — אסורה לחזור לו. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שנתארמלה או נתגרשה מן האחר, הא [הרי] אם מיאנה באחר — מותרת לחזור לו, אלמא אתי [מכאן שבא] מיאון דחבריה [של חבירו] ומבטל גיטא דידיה [את הגט שלו].

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו אחר כך: הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה, ונישאה לאחר ומיאנה בו, זה הכלל: כל מי שיצתה ממנו בגט — אסורה לחזור לו, יצאה במיאון — מותרת לחזור לו. אלמא [מכאן] שלא אתי [בא] מיאון דחבריה [של חבירו] ומבטל גיטא דידיה [גט שלו]!

אמר ר' אלעזר על כך: תברא [שבורה] היא המשנה, ומי ששנה זו לא שנה זו. עולא אמר: כאן במקרה האחרון מדובר כגון ששלשה בגיטין, כלומר, שכבר נתנו לה גט שלוש פעמים, דמיחזיא [שהיא נראית] כגדולה, מאחר שהיתה נשואה כבר כמה פעמים, שוב אין משגיחים במיאונה, והכל כבר מחליפים אותה בגדולה שנישאה.

ב ושואלים: מאן [מי הוא] התנא שלו התכוון ר' אלעזר ששנה הלכה זו שבסיפא? — אמר רב יהודה אמר רב: דבר זה אפשר לברר על פי המעשה שהיה. שאמרו, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאו" (איכה ה, ד), הכוונה היא לדברי תורה הנמשלים למים שהושגו ונקנו בכסף. ומבארים: בשעת הסכנה של גזירות השמד של רומי נתבקשה פסיקת הלכה זו, והיא: הרי שיצאה מראשון בגט ומשני במיאון, מהו שתחזור לראשון?

שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז לשליחות מסוכנת זו, ושאלו את ר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין כמורד במלכות על שלימד תורה, ואסר. שאלו את ר' יהודה בן בתירה בנציבין שבבבל ואסר.

אמר ר' ישמעאל בר' יוסי. לשאלה זו לא הוצרכנו, שכן אם לאיסור כרת התרת, שהרי על ידי מיאון נמצאת מתיר איסור אשת איש שהוא איסור כרת, ואם כן לאיסור לאו [לא תעשה] של מחזיר גרושתו לא כל שכן שמותר על ידי המיאון, שעוקר את הנישואין מעיקרם.

ברם (אבל) כך שאלו: הרי היתה קטנה אשת אחי אמו, שהיא שנייה (לערוה) לו ואסורה עליו מדברי סופרים, ונשאה אחיו מאביו ומת, ונפלה לפניו כיבמה, מהו שתמאן השתא [עכשיו] ותעקרינהו [ותעקור עכשיו אותם] את הנישואין קמאי [הראשונים] שהיתה נשואה לאחי האם, ושוב אין היא בגדר ערוה, ואין צרתה איפוא צרת ערוה ותתייבם צרתה. והשאלה היא: האם יש תוקף למיאון לאחר מיתה של הבעל, במקום מצוה של ייבום, או לא?

ולשם כך שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, ובאו ושאלו את ר' עקיבא בבית האסורין, ואסר. שאלו את ר' יהודה בן בתירה בנציבין, ואסר.

אמר רב יצחק בר אשיאן: ומודה רב שאף על פי שאין המיאון של חבירו מבטל את גיטו ואסורה לחזור אליו, מכל מקום מותרת לאחיו של זה שנאסרה עליו על ידי גט ואינה נחשבת לצורך זה כגרושת אחיו, לפי שהמיאון ביטל את הגט כלפיו.

ותוהים: הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, שהרי הסברנו מהו הטעם שאסור לה לחזור כי הוא ניהו [זה] דמכרת [שמכירה] ברמיזותיו וקריצותיו, אבל אחיו לא, ואצלו אין חשש שיטעה אותה למאן בבעלה! ועונים: אין זה פשוט כל כך כי מהו דתימא [שתאמר]: ליגזר האי אטו האי [נגזור משום זה] שתיאסר גם על האח, כאילו היא גרושת אחיו כדי שלא יבואו להתיר להינשא גם לאח שנתן גט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא גזרו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב יצחק בר אשיאן: כשם שאסורה לו למגרש, כך אסורה לאחין שלו. ומקשים: והא [והרי] אינה מכרת בקריצותיהם ורמיזותיהם, ומה טעם אסרוה? ומשיבים: גזירה על אחיו אטו [משום] הוא עצמו, שהרי אם יתירוה לאחים, יבואו להתירה גם לו עצמו אף שהיא אסורה לו.

ג משנה המגרש את האשה והחזירה (נשאה) ומת בלי בנים — מותרת ליבם.