ואמר ר' אבהו: אתיא [בא, נלמד] בגזירה שווה "רדיפה" "רדיפה" — כתיב הכא [נאמר כאן]: "בקש שלום ורדפהו", וכתיב התם [ונאמר שם]: "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, כא), הרי שהרדיפה אחרי מעשים טובים אלה היא מצוה וכמו כן השלום הנלמד מהם בגזירה שווה. שישתדל בהפרת נדרים — כדעת ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: הנודר נדר — כאילו בנה במה בזמן שבית המקדש קיים, שאסור לבנות במה לה' מחוץ לבית המקדש. והמקיימו את הנדר הזה — כאילו הקריב עליה, על במה זו, קרבן, שהכפיל את חטאו. ולכן מוטב שישאל חכם ויתיר את הנדר.

ויתרחק משלשה דברים: מן המיאונין — דלמא גדלה ומיחרטא [שמא תגדל ותתחרט] ותחזור בה ותיווכח שרק מפני ילדותה מיאנה בבעל ההגון לה. מן הפקדונות — מדובר כאן בבר מתא [בבן עיר], כלומר, שהמפקיד והנפקד בני עיר אחת הם, דבייתיה כי בייתיה דמי [שביתו של הנפקד כביתו של המפקיד נחשב], והמפקיד עשוי בכל עת להיכנס לביתו של המחזיק בפיקדון ושמא יטול את פקדונו, ואחר כך יתבע אותו ממנו. מן הערבון — מדובר פה בערבי שלציון, כלומר, ערבות כזו שבה המלוה רשאי לתבוע מן הערב לפני שתובע מן הלווה.

שאמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רע ירוע כי ערב זר ושונא תוקעים בוטח" (שם יא, טו), כוונתו: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ולערבי שלציון, ולתוקע עצמו לדבר הלכה. ומבארים: מקבלי גרים — כדעת ר' חלבו. שאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור.

ערבי שלציון — דעבדי [שעושים] שלוף דוץ [ונעץ], כלומר, מוציאים את הלווה ותוקעים את הערב במקומו. תוקע עצמו לדבר הלכה עניינו — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: כל האומר שאין לו תורה — אין לו תורה. ותוהים: אם אומר שאין לו תורה ואינו לומדה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא! אלא יש לתקן ולומר כך: כל האומר שאין לו אלא תורה — אין לו אלא תורה.

ותוהים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט, מובן מאליו הוא]! שוודאי אינו מקבל שכר יותר ממה שעשה! אלא הכוונה היא שאפילו תורה אין לו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב פפא, אמר קרא [הכתוב]: "ולמדתם ועשיתם" שהוא קיצור הכתוב "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א), להשמיענו: כל שישנו בעשיה — ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה — אינו בלמידה, והרוצה לעסוק רק בתורה בלא לקיימה — אף עיסוקו בתורה אינו נחשב לו כמצוה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כדאמריתו מעיקרא [כפי שאמרתם מתחילה] שכל האומר אין לו אלא תורה — אין לו אלא תורה, ולא צריכא [נצרכה] אלא דקא מגמר לאחריני ואזלי ועבדי [שהוא מלמד לאחרים והם הולכים ועושים]. מהו דתימא [שתאמר]: אית ליה אגרא לדידיה [יש לו שכר לעצמו], שהרי גרם לאחרים שיעשו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שלא נתכוון ללמוד על מנת לעשות בעצמו — אינו מקבל שכר מצוה כאילו עשה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], תוקע עצמו לדבר הלכה, הכוונה היא: בדיינא דאתי דינא לקמיה [בדיין שבא דין לפניו], וגמר [ולמד, קיבל] הלכה בענין דומה ומדמי מילתא למילתא [ומדמה דבר לדבר], ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל [ויש לו רב במקום ואינו הולך לשאול] מה הלכה למעשה במקרה זה, שצריך הדיין להיזהר מאד שלא יטעה בדינו.

שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו, שאם נוטה ימין ושמאל הרי הוא נפגע, וכאילו גיהנם פתוחה לו מתחתיו, שנאמר: "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל. כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (שיר השירים ג, ז-ח), והכוונה: מפחד של גיהנם שדומה ללילה. ודורש פסוק זה על הדיינים ("גבורי ישראל") היושבים במקדש ("מטתו" של המלך שהשלום שלו).

א שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: אם מיאנה אשתו הקטנה — מיאנה, ואם לא — ימתינו עד שתגדיל ותצא היבמה משום אחות אשתו. בעא מיניה [שאל ממנו] ר' אלעזר מרב: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן גמליאל, האם משום דקסבר [שהוא סבור] כי קידושי קטנה מיתלא תלו [תלויים ועומדים הם], וכי גדלה גדלי בהדה [וכאשר היא גדלה, הקידושין כאילו גדלים איתה] עד שבהגיעה לבגרות חלים הקידושין חלות גמורה, ואף על גב [ואף על פי] שלא בעל אותה לאחר שגדלה,

או דלמא [שמא] משום דקסבר [שהוא סבור]: המקדש אחות יבמה — נפטרה יבמה והלכה לה, אפילו שזיקת היבמה קדמה, ודווקא בקידושין גמורים, ולכן אי [אם] בעל אותה לאחר שגדלה והתכוון בכך לקידושין גמורים — אין [כן] נפטרה היבמה, אי [אם] לא בעל — לא?

אמר ליה [לו] רב: היינו טעמא [זהו הטעם] של רבן גמליאל, משום דקסבר [שהוא סובר] כי המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, ולכן, אי [אם] בעל אותה כשגדלה — אין [כן], אי [אם] לא בעל — לא.

אמר רב ששת: אמינא [אומר אני], כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב, אמר להא שמעתא [את ההלכה הזו] שאיננה מבוררת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המקדש את הקטנה — קידושיה תלויין. מאי [מה פירוש] "תלויין"? לאו כי גדלה גדלי בהדה [האם אין הכוונה שכאשר היא גדלה, הקידושין גדלים איתה] ואף על גב [ואף על פי] שלא בעל אותה כשגדלה?

אמר ליה [לו] רבין בריה [בנו] של רב נחמן: יש להבין את הענין אחרת ולדחות ראיה זו, שכן הא מילתא [דבר זה], קידושיה של הקטנה, מיתלא תליא וקיימא [תלוי ועומד], כלומר, קידושיה הם ספק כל עוד היא קטנה, אי [אם] בעל אותה לאחר שגדלה — אין [כן], קידושיה קידושין, אי [אם] לא בעל אותה כשגדלה — לא. שכל עוד היא קטנה אין היא יודעת אם קידושיה יהיו קידושין גמורים דאמרה [שהיא אומרת]: הוא עדיף מינאי [ממני], שיכול להוציא אותי בגט, ואנא עדיפנא מיניה [ואני עדיפה ממנו], שאני יכולה למאן בו. ולכן, כיון שהנישואין אינם מוחלטים משני הצדדים — אינם חלים.

ושואלים: וסבר [והאם באמת סבור] רב אי [אם] בעל אותה כשגדלה — אין [כן], אי [אם] לא בעל — לא? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו בשאלה זו: קטנה שלא מיאנה, והגדילה תחת בעלה, ועמדה ונשאת לאחר, רב אמר: אינה צריכה גט משני, שכן הנישואין לשני לא חלו כלל, שהיא נשואה לראשון נישואין גמורים, ושמואל אמר: צריכה גט משני, שלא ברור לו אם תפסו הנישואין לשני.