ואם הניחו בקופסא — לדברי הכל טמא, לפי שבכך הוא מראה שהוא מחשיב את המטלית ושומרה לשימוש. ולא נחלקו אלא באופן שתלאו לבגד זה במגוד (יתד שבקיר), או שהניחו לאחורי הדלת. שר' אליעזר סבר [סבור] שמתוך זה שלא זרקו באשפה ודאי דעתיה עילויה [דעתו עליו] ומתכוון להשתמש בו. ומאי קרי ליה [ומה, מדוע, קרא לו] "שלא מן המוכן" — מאחר שלגבי זה המונח בקופסא אין הוא נחשב כמוכן לשימוש. ואילו ר' יהושע סבר [סבור] שמתוך שלא הניחו בקופסא ודאי בטולי בטליה [בטלו], ומאי קרי ליה [ומה, מדוע, קרא לו], "מוכן"? — משום שלגבי זה המונח באשפה בגד כזה למוכן לשימוש הוא, אבל לאמיתו של דבר כבר בטל מחשיבותו. ואילו ר' עקיבא בתלאו במגוד סבר כר' אליעזר, שעדיין לא ביטלוהו משימוש, ועל כן היא מיטמא. ובהניחו מאחורי הדלת סבר לה [סבור הוא] כר' יהושע שביטלהו מחשיבותו כבגד ושוב אינו מיטמא.

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] ר' עקיבא לגביה [אצל] דעת ר' יהושע וסבר כמותו. וממאי [ממה] יודעים אנו זאת? אמר רבא: מדקתני [ממה ששנינו] במשנתנו בלשון "פתילת הבגד". מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שנה "פתילת הבגד"? ליתני [שישנה] בלשון "פתילה של בגד", או פתילה העשויה מבגד, ומשום מה אמר "פתילת הבגד" — משום שעדיין בגד הוא. ובכל זאת, סבור ר' עקיבא שטהורה היא, כדעת ר' יהושע.

א משנה יסוד המחלוקת במשנה זו הוא בהגדרת הבערה וכיבוי בשבת, ואם יש לאסור גם כאשר נגרמת פעולת ההבערה או הכיבוי שלא במישרין. שאמרו חכמים: לא יקוב אדם חור בשפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא הביצה מנטפת שמן נוסף אל תוך הנר ומאריכה על ידי כך את זמן בעירתו. ואפילו לא היתה זו ביצה ממש אלא היא כלי של חרס. ור' יהודה מתיר. אבל אם חברה היוצר (עושה כלי החרס) לביצה זו מתחילה לנר — מותר למלאותה שמן מפני שהוא נחשב ככלי אחד, גדול יותר. וגזרו שלא ימלא אדם קערה של שמן ויתננה בצד הנר ויתן את ראש הפתילה שאיננו בוער בתוכה, בתוך הקערה בשביל שתהא שואבת שמן נוסף מן הקערה ובכך יתארך זמן הבעירה. ור' יהודה מתיר.

ב גמרא על מה שהביאה המשנה שלושה מקרים אף שלכולם טעם זהה מעירים: וצריכא [וצריך] היה להביא את כל המקרים הנזכרים, שכן אי אפשר ללמוד דבר אחד מחבירו. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק את האיסור בשפופרת של ביצה — הייתי יכול לומר כי דווקא בהא קאמרי רבנן [בזה אמרו חכמים] שאסור לעשות כך, שמ כיון דלא מאיסא [שהביצה אינה מאוסה] מלכלוך יש לחשוש שמא אתי לאסתפוקי מינה [יבוא להסתפק, לאכול, ממנה], והריהו כנוטל שמן מנר בוער בשבת, ובכך גורם לכיבוי מוקדם. אבל שפופרת של חרס דמאיסא [שהיא מאוסה] — שמא אימא מודו ליה [אמור כי מודים הם לו] לר' יהודה שאין לחשוש, ואף לדברי חכמים הדבר מותר. ולהיפך, אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] איסור רק בשפופרת של חרס — הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [במקרה זה אומר] ר' יהודה שהיא מותרת, משום שהיא מאוסה, כאמור, אבל בההיא, בשפופרת ביצה שאינה מאוסה — אימא מודי להו לרבנן [הייתי אומר כי מודה הוא לחכמים] ואף לדבריו אסור. ואי אשמעינן הנך תרתי [ואילו השמיענו רק שתי אלה], שפופרת של ביצה, ושל חרס הייתי אומר כי דווקא בהני קאמר [באלה אמר] ר' יהודה שמותר משום דלא מיפסק [שאין מובדל] הנר מכלי הקיבול הנוסף, אבל קערה דמיפסקא [שהיא מופסקת] אימא מודי להו לרבנן [הייתי אומר כי מודה להם לחכמים] ואף לדבריו אסור. ולהיפך, ואי אשמעינן בההיא [ואילו היה משמיע לנו רק בההיא], בקערה הנוספת — הייתי אומר כי רק בההיא קאמרי רבנן [אמרו חכמים] שהדבר אסור, משום שהיא מופסקת, אבל בהני תרתי [בשני אלו] שפופרת של ביצה ושל חרס, אימא מודו [הייתי אומר כי מודים] חכמים בכך לר' יהודה ואף הם מתירים. על כן צריכא [צריך] לפרט ולומר הלכה זו בכל המקרים הנזכרים.

שנינו במשנה שאם חברה היוצר לאותה שפופרת אל הנר מתחלה מותר למלאותה שמן ולהשתמש בה. ובברייתא תנא [שנינו] שאף אם חברה בעל הבית בערב שבת מבעוד יום באמצעות סיד או בחרסית (טיט יבש) מותר. ושואלים: והא אנן [והרי אנחנו] "אם חיברה היוצר" תנן [שנינו] ולא אחר כך! ומשיבים: מאי [מה משמעות] "יוצר "ששנינו — כל חיבור שהוא כעין החיבור של היוצר.

ג על מחלוקת ר' יהודה וחכמים תניא [שנויה] ברייתא שאמר ר' יהודה לחכמים: פעם אחת שבתינו היתה אמורה להיות בעליית בית נתזה בלוד. והביאו לנו שפופרת ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה על פי הנר כדי להאריך את זמן בעירתו, והיה שם ר' טרפון וזקנים אחרים, ולא אמרו לנו דבר. הרי שאין בכך משום איסור! אמרו לו חכמים: משם ראיה?! שאני [שונים] החכמים שהיו יושבים בבית נתזה שזריזין הן ואין לחשוש להם שמא ישתמשו בשמן שבשפופרת הביצה ויקדימו בכך את כיבויו, אבל במקום אחר אסור.

ומסופר: אבין ציפוראה [מהעיר ציפורי] גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא [ספסל בעליה שרצפתה שיש לפני] ר' יצחק בן אלעזר. אמר ליה [לו] ר' יצחק בן אלעזר: אי שתוקי [אם אשתוק] לך כדשתיקו ליה חבריא [כמו ששתקו לו בני החבורה], ר' טרפון והחכמים לר' יהודה, נפיק מיניה חורבא [יצא מזה נזק] שינהגו בכך היתר לעתיד. שאילו היו מעירים בשעתו לר' יהודה שאסור לנקוב את שפופרת הביצה לא היה חולק על חכמים, ולומד משם היתר כללי לכל מלאכת שבת שאינו מתכוין בעשייתה לתוצאות העלולות לצאת ממלאכה זו. וכן כאן, גזירה גזרו חכמים עליתא דשישא [בעליה של שיש] אטו עליתא דעלמא [משום עליה סתם] שרצפתה אדמה, והגורר בה ספסל עושה בה חריץ.

ובענין גרירה, מסופר כי ריש כנישתא [ראש הכנסת] של בצרה גרר ספסלא לעילא [ספסל לפני] ר' ירמיה רבה [הגדול] בשבת. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: כמאן [כדעת מי] אתה מתיר לעצמך לגרור ספסל בשבת? — כדעת ר' שמעון, אך, אימר [אמור] שאמר ר' שמעון דבריו דווקא בספסלים גדולים דלא [שאי] אפשר להעבירם ממקום למקום בדרך אחרת, אבל בספסלים קטנים מי [האם] אמר שמותר לגוררם?! ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על שיטת עולא. שאמר עולא שהמחלוקת בענין גרירה היא בספסלים קטנים, אבל בספסלים גדולים לדברי הכל מותר לגוררם, שכן אין אפשרות להעבירם בדרך אחרת.

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו בברייתא, שר' שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא וספסל על גבי הרצפה בשבת אף שנעשה בכך חריץ, ובלבד שלא יתכוין מלכתחילה לעשות חריץ. ובברייתא זו קתני [שנה] חפצים גדולים כמטה, וקתני [ושנה] קטנים ככסא, ואם כן קשיא לתרוייהו [קשה לשניהם] לר' ירמיה הגדול שלדעתו אף ר' שמעון אוסר בקטנים, וכן לעולא שלדעתו אפילו חכמים מתירים בגדולים, שאם כדבריו לא הוצרך ר' שמעון להתיר!

ומשיבים כי עולא מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: עולא מתרץ לטעמיה [מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] — מטה דומיא [בדומה] לכסא, שלר' שמעון מדובר כאן במטה קטנה שאפשר לשאת אותה כשם שנושאים כסא. ור' ירמיה רבה מתרץ לטעמיה [הגדול מיישב את הדברים לטעמו, לשיטתו] — כסא דומיא [בדומה] למטה. שהמדובר בכסא כבד שמוכרחים לגרור אותו.

על דברי ר' ירמיה מתיב [מקשה] רבה על כך ממה ששנינו במשנה: מוכרי כסות המוכרים בגדי שעטנז מוכרין כדרכן לגויים, ומותר להם לשים את הבגדים שהם מוכרים על כתפיהם, ואינם צריכים לחשוש ללבישת שעטנז, ובלבד שלא יתכוין הלובש להנות מבגדים אלה בחמה כהגנה מפני החמה, או בעונת הגשמים כהגנה מפני הגשמים. ואילו הצנועין, כלומר, אנשים הנזהרים והמדקדקים, היו נוהגים שמפשילין במקל לאחוריהן ותולין את בגדי השעטנז על המקל. והא הכא [והרי כאן] הרי אפשר למיעבד [לעשות] כמו הצנועין, דכי [שכמו] הספסלים הקטנים דמו [הם נחשבים] ובכל זאת כי [כאשר] הוא לא מתכוין לכך — שרי [התיר] ר' שמעון אפילו לכתחלה. הרי שר' שמעון סבור כי איסור שאינו מתכוון לעשותו, ואף שבידו להמנע ממנו — אין צריך לחשוש ולא לעשותו, ועל פי אותו עקרון ברור כי ר' שמעון יתיר אף בספסלים קטנים, שכיוון שאינו מתכוון לעשות בגרירתם חריץ, מותר. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' ירמיה רבה [הגדול] שאסר לגרור ספסלים קטנים. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

ד משנה המכבה את הנר בשבת מפני שהוא מתירא מפני הגוים שהוא מתחבא מהם בביתו או מפני הליסטים, או שהיה מתיירא מפני רוח רעה, שהוא בדיכאון ונוח לו לשבת בחושך, או שכיבה את הנר מפני החולה כדי שיישן — הרי זה פטור. ואולם כשחס על הנר או כחס על השמן, או כחס על הפתילה וכיבה את הנר מפני אחד מאלו — חייב. ר' יוסי פוטר בכולן, בכל המקרים הללו, שלדעתו אין בכיבוי זה משום מלאכה, חוץ מן המקרה שהוא חס על הפתילה, שרק אז יש בכיבוי מלאכת יצירה, מפני שהוא עושה פחם בפתילה בשעת כיבויו.