סימן מובהק הוא קא מיפלגי [חלוקים הם]. מר [חכם זה, ר' אליעזר] סבר כי שומא סימן מובהק היא, ולכן אפשר לסמוך עליה אפילו מן התורה. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר לאו [שלא] סימן מובהק היא.

ושואלים: ולהך לישנא [ולפי לשון זו] הראשונה שאמר רבא כי סימנין דאורייתא [מן התורה] הם, הא קתני [הרי שנה] במשנה אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו — אין סומכים עליהם, משמע שסימנים אינם ראיה מן התורה!

ומשיבים: הכוונה שם היא לסימנים רגילים, שאינם אלא ראיה קלושה. ואותם סימנים שאמרו לגבי גופו המדובר בסימן כללי, כגון שהיה גופו ארוך או גוץ. ולגבי כליו אין סומכים על סימניהם — דחיישינן [שאנו חוששים] לשאלה (להשאלה) שמא השאיל את בגדיו לאחר, ואותו שואל הוא שמת. ושואלים: ואי חיישינן [ואם אנו חוששים] לשאלה (להשאלה), אם כן בדיני השבת אבידה, חמור על פי סימני אוכף, היכי מהדרינן [איך אנו מחזירים] אם אין סימנים בחמור עצמו, ומדוע לא נחשוש שמא שאל בעל החמור את האוכף מאחר?

ומשיבים: לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא [אין אנשים שואלים אוכף מפני שזה פוצע את החמור], שהאוכף צריך להיות עשוי בדיוק כמידת החמור, ולכן אין משתמשים באוכף של חמור אחר, ואין לחשוש כאן לשאילה. ועוד מקשים: שנינו שאם מצאו את הגט שאבד קשור בכיס או בארנקי (ארנק) או בטבעת, סומכים על סימניהם ונותנים את הגט לאשה, ואם כן היכי מהדרינן [איך אנו מחזירים] ואין חוששים שמא השאיל את כליו אלה לאחר?

ומשיבים: אין פה מקום לחשש, כי טבעת אין אדם משאיל כיון שחייש לזיופי [שהוא חושש לזיוף], שכן בטבעת מצויה כרגיל החותמת שלו ואין אדם משאילה לאחר, שמא יזייף ויחתום דברים בשמו. כיס וארנקי — מנחשי אינשי ולא מושלי [מנחשים בהם אנשים, שיש בכך כעין סימן רע, ואינם משאילים אותם], ולכן אין לחשוש לשאלה בכלים אלה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הטעם שאמרו שאין מתירים אדם על פי סימנים של כליו, אין הכוונה לסימנים מובהקים, אלא בדברים כלליים, כגון שהעידו בחיורי וסומקי [בבגדיו שצבעיהם לבנים ואדומים], שזה אינו סימן.

א שנינו במשנה: ואפילו ראוהו מגוייד (חתוך ופצוע) — אין מעידים עליו שמת. ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שהמגוייד חיי [חי] אחר כך? ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אדם אינו מטמא בטומאת מת עד שתצא נפשו ממש, אפילו היה מגוייד, ואפילו גוסס. ומכאן נדייק: טמויי [לטמא] עדיין הוא לא מטמא, לפי שיש בו עוד חיים, הא מיחייא [הרי לחיות] — לא חיי [איננו חי עוד]!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, הא [זו] כשיטת רבנן [חכמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעידין על המגוייד שהוא כמת, ואין מעידין על הצלוב (התלוי על צלב). ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות, שעל ידי כוויה פעמים אפשר לגרום שתיפסק שתיתת הדם, ויוכל לחיות.

ומקשים: ומי מצית לאוקומי [והאם יכול אתה להעמיד לפרש את משנתנו] כר' שמעון בן אלעזר? והא קתני סיפא [והרי שנה בסופה], בהמשכה של המשנה: מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים על ידי חבל לצלול בו, ואחר כך כאשר משכו את החבל חזרה לא עלתה בידם אלא רגלו, ולא ידעו אם טבע ומת, או נמלט, ואמרו חכמים: אם הרגל היתה חתוכה מן הארכובה (הברך) ולמעלה — תנשא, שכן אחרי פציעה כזו ודאי אין אפשרות שימשיך לחיות, ואם הרגל שהועלתה היתה חתוכה רק מן הארכובה ולמטה — לא תנשא. משמע שאפילו במגוייד באופן כזה, יש להניח שמת, ואם דעת ר' שמעון בן אלעזר היא — מדוע אין הוא אומר שחוששים שהוא חי אפילו אם הרגל היתה חתוכה מן הארכובה ולמעלה?

ומשיבים: שאני מיא דמרזו [שונים הם מים שהם מגבירים את] המכה, הפצע, ואת הכאב, ומאחר שהיה במים, יש להניח אף בפציעה כזו שמת כבר.

ושואלים: והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא [אני עצמי ראיתי ערבי אחד] דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה [שלקח סייף וחתך את גמלו] ולא אפסיקתיה לנערותיה [הפסיק הגמל לנעור] ומת מיד. משמע שהגיוד הורג לחלוטין ואין לו תקנה! אמר אביי: ההיא כחישא הויא [אותו גמל כחוש היה] וחלש, ולכן מת מיד.

רבא אמר: במשנה מדובר כשהיה מגוייד בסכין מלובנת, ודברי הכל אין מעידים עליו שמת בגלל הפציעה, שהרי בגלל ליבון הסכין נסגר הפצע.

ב נאמר במשנה שאפילו ראוהו... והחיה אוכלת בו — אין מעידים עליו שמת. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שראו שאוכלת ממקום שאין נפשו יוצאה על ידי פציעה שם, כגון שאוכלת את ידו או את רגלו, אבל אם אוכלת ממקום שנפשו יוצאה, כגון מוחו או לבו — מעידין עליו.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו באדם אחד שנים מן ה"סימנים", קנה וושט, או רוב שנים, וברח הנשחט ולא ראוהו עוד — מעידין עליו שמת.

ומקשים: איני [וכי כך הוא]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים ורמז הנשחט ואמר: "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו. וכיון שרק אדם חי יכול לתת גט, משמע שהנשחט נחשב כחי! ומשיבים: ודאי חי הוא עדיין באותה שעה, ואולם סופו למות בוודאי, ולכן אפשר לפי שעה לכתוב גט בשבילו כחי, אבל אפשר גם להעיד עליו שהוא מת כעבור זמן מה.

ושואלים: אלא מעתה, אם רואים אנו זאת כהריגה, יהא גולה על ידו אם שחט אדם בשגגה. אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: שחט שנים או רוב שנים בשגגה — הרי זה אינו גולה, לפי שאין זו נחשבת להריגה! ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר על כך] אמר רב הושעיא: חיישינן [חוששים אנו] שמא הרוח בלבלתו ומחמת הרוח מת לבסוף, ולא מחמת הפציעה, לכן אינו חייב גלות. אי נמי [או גם כן] שמא איהו [הוא], הנשחט עצמו,