דין (עונש) ארבע מיתות לא בטלו. כיצד? מי שנתחייב סקילה, כיון שאין בית דין שיענישנו בסקילה כדין, הריהו נידון מידי שמים בעונש מעין סקילה — או נופל מן הגג, או חיה דורסתו. שכך דין הנסקלים שתחילה מפילים אותם ממקום גבוה, ואחר כך משליכים עליהם אבנים. ומי שנתחייב שריפה — או נופל ונשרף בדליקה, או נחש מכישו, וארס הנחש גורם לו יסורי מיתה מעין אלה של שריפה. ומי שנתחייב הריגה בסייף — או נמסר למלכות שהורגת בסייף, או ליסטים (שודדים) באין עליו והורגים אותו. ומי שנתחייב חנק — או טובע בנהר ונחנק בטביעתו, או מת בסרונכי (במחלת האסכרה). ובכל אופן רואים שצינים ופחים הם נזקים שבידי אדם ואריה וגנבים הם בידי שמים, ושלא כפי שהובן בתחילה?! אלא, איפוך [הפוך] את סדר הדברים: אריא וגנבי [אריה וגנבים] הם נזקים שבאים בידי שמים, ואילו צינים ופחים הם בידי אדם. עד כאן הבאנו שיטה אחת להסברת טעמו של ר' נחוניא בן הקנה, שאמר שכל העושה מעשה ביום הכיפורים שבעטיו הוא מתחייב שני עונשים, כרת וממון, אף בכך (כמו במתחייב מיתת בית־דין וממון) אין דנים אותו אלא בחמור שביניהם ואינו משלם.

ואילו רבא אמר: טעמא [הטעם] של ר' נחוניא בן הקנה מהכא [מכאן]: נאמר שהנותן מזרעו למולך חייב סקילה, "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למלך לבלתי המית אותו. ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אתו" (ויקרא כ, ד-ה), אמרה התורה בפסוק זה: כרת שלי הרי הוא כמיתה שלכם, מיתת בית־דין. ומכאן נלמד גם לענין אחר: מה מיתה שלכם, מי שנתחייב בה — פטור מן התשלומין. אף כרת שלי, מי שנתחייב בו — פטור מן התשלומין.

ושואלים: מאי איכא [מה יש הבדל] הלכה למעשה בין רבא לאביי בפירוש מקור דברי ר' נחוניא בן הקנה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בדין זר (מי שאינו כהן) שאכל תרומה במזיד, שחייב מיתה בידי שמים ולא כרת — לדעת אביי פטור מלשלם עבורה לכהן, משום שזר שאכל תרומה עונשו מיתה בידי שמים, ולדעת אביי כל עונשי מיתה בידי שמים נחשבים כעונשים בידי אדם, וכל שנתחייב בכל סוג של מיתה בידי שמים, הרי זה כחייב מיתה בידי אדם, ופטור מן התשלומין. ולרבא הסבור שדין זה נלמד מדין כרת המפורש בכתוב, כיון שבזר שאכל תרומה אין עונש כרת, יהיה חייב לשלם על מה שאכל.

ושואלים: והאם אמנם לדעת אביי זר שאכל תרומה פטור?! והאמר [והרי אמר] רב חסדא: מודה ר' נחוניא בן הקנה במי שגונב חלבו של חבירו ואכלו, שהוא חייב לשלם לו עבור החלב, למרות שחייב כרת, ומדוע — שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב. אלמא [מכאן] דמעידנא דאגביה קנייה [שמזמן שהגביהו את החלב הזה כדי לגונבו קנה אותו], שיש לו בו קנין כדי לחייבו באחריות עליו, ומתחייב בתשלומים. אבל מתחייב בנפשו לא הוה [איננו] עד דאכיל ליה [שהוא אוכל אותו], הכא נמי [כאן גם כן] בזר שאכל תרומה, הלא בעידנא דאגביה, קנייה [בזמן שהגביהה, קנה אותה] והריהו מתחייב בתשלום עבורה, ואולם מתחייב בנפשו לא הוי [איננו] עד דאכיל ליה [שהוא אוכל אותה]! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שתחב לו חבירו את התרומה לתוך פיו, שהקונה לא עשה בה פעולת הגבהה כלל ולא קנאה, וחיובי התשלומים והמיתה באים כאחת.

ומקשים: סוף סוף כיון דלעסיה [שלעסה] את התרומה הזו בפיו קנייה [קנה אותה] ונתחייב בתשלום, אבל מתחייב בנפשו לא הוי [איננו] עד דבלעה [שהוא בולע אותה], וכיון ששתי העבירות לא בוצעו באותו זמן עצמו, יהא חייב גם בתשלומים! ומשיבים: צריך לומר שמדובר כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה, שלא היתה התרומה כלל בתוך פיו ובזמן הבליעה עבירות הגניבה והאכילה נעשו כאחת. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דמצי לאהדורה [אם זה באופן שהוא יכול להחזירה], להוציא ולהקיא את התרומה בלי שתיפסד — ניהדר [שיחזיר] אותה כשהיא עדיין בבית הבליעה ולא יתחייב בתשלומים, וכיון שלא הוציא מתחייב בתשלומים קודם שיתחייב בעונש מיתה. אי [אם] לא מצי לאהדורה [יכול להחזירה] אמאי [מדוע] חייב מיתה? והרי אנוס הוא, שהרי הוא לא עשה את המעשה אלא החבר הוא שתחב בגרונו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דמצי לאהדורה [שהוא יכול להחזירה] על ידי הדחק, שאם יעשה מאמץ, יוכל להוציא את התרומה.

רב פפא אמר: כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו, שאז, ברגע שנכנס הדבר לתוך פיו, נמאס משתיה נוספת, ונחשב שמעשה הקנייה וגם הנאתו היו בבת אחת. רב אשי אמר: אפשר לפרש זאת בזר שאכל תרומה משלו, שהיתה שייכת לו, כגון שזר זה ירש תרומה מקרובו הכהן, או קנה מכהן את הזכות הקניינית שיש בתרומה, שלא היה כאן איסור גניבה, אבל יש איסור מיתה, על אכילתה, ואף באותה שעה שהוא אוכל תרומה משלו,