אלא יש לומר כי עולא בגזירה שווה של "תחת" "תחת" גמר [למד]; כתיב הכא [נאמר כאן] בענין אונס: "תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), וכתיב התם [ונאמר שם] בענין חבלה: "עין תחת עין" (שמות כא, כד), מה התם [שם] בענין חבלה ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה], אף כל היכא דאיכא ממונא [מקום שיש חיוב ממון] ומלקות — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה].

א ר' יוחנן אמר הסבר אחר לסתירה בין המשנה שלנו המחייבת קנס באחותו, והמשנה במסכת מכות שנאמר בה שלוקים על כך ובשל כך אינו חייב בקנס: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בשני המקומות בבא על אחותו נערה, אלא כאן במשנה במסכת מכות מדובר שהתרו בו ולכן חייב מלקות, ומתוך שלוקה — אינו משלם קנס. ואילו כאן, במשנתנו, מדובר באופן שלא התרו בו, וכיון שאין מלקות ללא התראה מוקדמת — הריהו משלם ממון.

ומכאן מסיקים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] ר' יוחנן כי כל היכא דאיכא [מקום שיש] באותה עבירה גם עונש ממון וגם עונש מלקות ואתרו ביה [והתרו בו] — מילקא לקי [ללקות, לוקה], ממונא [ממון] לא משלם. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' יוחנן הא [דבר זה]? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב] בדין מי שנתחייב מלקות בבית דין: "כדי רשעתו" (דברים כה, ב), ומכאן אנחנו למדים: משום רשעה אחת אתה מחייבו, כלומר, אתה מעניש אדם בעונש אחד ואי [ואין] אתה מחייבו משום שתי רשעיות. וסמיך ליה [וסמוך לו] לפסוק זה נאמר "ארבעים יכנו" (דברים כה, ג), ומכאן למדים שאם מתחייב אדם בשני עונשים, מלקות וממון, הרי מענישים אותו רק באחד מהם — שלוקה ואינו משלם ממון.

ומקשים: והרי חובל בחבירו דאיכא [שיש] גם ממון וגם מלקות, ממון בשל החבלה ומלקות בשל האיסור להכות את חבירו ("פן יוסיף להכותו". דברים כה, ג) ובכל זאת ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה]! וכי תימא [ואם תאמר] כי הני מילי [דברים אלה] שמשלם ואינו לוקה, הרי זה דווקא היכא [היכן] שלא אתרו ביה [התרו בו], אבל אם אתרו ביה [התרו בו] לפני שהיכה את חבירו — מילקא לקי [ללקות, לוקה], ממונא [ממון] לא משלם — והאמר [והרי אמר] ר' אמי אמר ר' יוחנן: אם הכהו את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, כלומר, שאין התשלום עליה מגיע לשווה פרוטה — לוקה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שלא אתרו ביה [התרו בו] אמאי [מדוע] לוקה? שהרי אין לוקים בלי התראה מוקדמת. אלא פשיטא דאתרו ביה [פשוט שמדובר שהתרו בו], וטעמא [והטעם, דווקא], שלוקה — משום דלית [שאין] בה בתשלום עבירה זו שוה פרוטה, שזה סכום הממון הקטן ביותר שאין חיוב תשלומים על סכום זה, הא אית [הרי אם יש] בה שוה פרוטה — ממונא [ממון] משלם, מילקא לא לקי [ללקות, אינו לוקה] למרות שהתרו בו!

ומשיבים: אפשר לומר כפי שאמר ר' אילעא בענין עדים זוממים: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, שיש ריבוי לשון מיוחד בתורה שעדים זוממים שרצו לחייב אדם בממון משלמים ואינם לוקים — הכא נמי [כאן גם כן] בחבלה, בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה של ר' אילעא? ומשיבים, אהא [על זה], ששנינו: באו עדים ואמרו "מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז", ונמצאו העדים זוממין — הרי הם לוקין ומשלמין, שלא השם (הגורם, הסיבה) המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין, שהרי העדים לוקים משום שעברו על "לא תענה ברעך עד שקר", ומשלמים משום "ועשיתם לו כאשר זמם", אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל המשלם אינו לוקה.

ושאלו שם: ונימא [ונאמר] להיפך: כל הלוקה אינו משלם! אמר ר' אילעא: בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין דווקא. ושואלים: היכן ריבתה תורה? ומסבירים: מכדי כתיב [הרי נאמר] בפרשת עדים זוממים: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט), ואם כן, מה שנאמר הלאה (דברים יט, כא) בפירוט העונש "יד ביד" למה לי? — הרי זה בא לרמוז: דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו [ומהו זה] — ממון. ומכאן אנו למדים שהחיוב הראשון שחל על עדים זוממים הוא חיוב ממון, ולא חיוב המלקות.

אם כן אפשר לומר כי חובל בחבירו נמי [גם כן], מכדי כתיב [הלא נאמר]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט), אם כן, "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד, כ) למה לי? — הרי זה בא ללמדנו: דבר שיש בו נתינה, ומאי ניהו [ומהו זה] — ממון.

ושואלים: ור' יוחנן: מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כעולא הלומד מגזירה שווה שבכל מקום שיש חיוב ממון ומלקות — משלם ממון ואינו לוקה? ומשיבים: אם כן אתה אומר, בטלת את איסור לא תעשה שיש בו חיוב מלקות של "ערות אחותך... לא תגלה" (ויקרא יח, ט), שהרי לשיטה זו יוצא הוא בתשלום קנס, ונפטר מן המלקות.